מבוא | תקופת האנינות | שבעה | עליה לקבר בסיום השבעה | איך להתנהג כמבקר בשבעה | אבלות בשבת ובחג | שלושים | שנת אבל (שנים עשר חודש) | יום השנה (יאר-צייט) וימי 'יזכור' |
 

מבוא
זמן האבלות במסורת היהודית מחולק לארבע תקופות מרכזיות, כאשר בכל אחת מהן מנהגי האבלות הם שונים. הראשונה היא תקופת האנינות, הזמן שבין הפטירה לבין הקבורה. לאחר הקבורה נוהגים לחלק את הזמנים לשבוע הראשון - 'השבעה' (שלושה ימי 'בכי' וארבעה ימי 'אבל'), לחודש הראשון - 'השלושים', ולשנה הראשונה. לאחר מכן נוהג יום זיכרון פעם בשנה, בתאריך העברי המקביל ליום הפטירה. מנהגי האבלות משתנים מתקופת זמן אחת לשנייה, וככל שמתרחקים ממועד הפטירה- כך הולכים סממני האבלות ופוחתים. תפקידם של המנהגים לסייע לכם למצוא איזון ראוי בין הרצון והצורך להתאבל, לבין ההכרח שרואה המסורת היהודית להתמודד עם הכאב ולשוב לחיים. מנהגי האבלות גם מציעים כיצד לנהוג בשעה של אבדן עצות וחוסר אונים ומקלים על המבוכה שבהתלבטות ובחוסר הידיעה. ככל שעובר הזמן, הציפייה והתקווה היא כי האדם מתאושש מן האבל, חוזר לשגרת חייו וזקוק לפחות ופחות הדרכה חיצונית.

קו אחר העובר בין תקופות האבלות השונות הוא האבחנה בין פטירת קרובים שונים: האבל על אב ואם הינו האבל הממושך ביותר ואורך שנה שלמה, בעוד האבל על קרובים אחרים אורך רק שלושים יום. המסורת מניחה ככל הנראה כי מותם של הורים הוא בדרך-כלל מוות טבעי, בגיל שיבה, ולכן יש לעודד את האדם להתאבל. לעומת זאת, מות הקרובים האחרים בא בהפתעה, ולכן טבעי כי אדם יתאבל יתר על המידה ותפקידה של המסורת לעודדו דווקא להתאושש ולהמשיך בשגרת חייו. על תינוק שנפטר בטרם מלאו לו שלושים יום אין חובה הלכתית להתאבל. עם זאת, רבים מקבלים עצמם מנהגי אבלות גם לגבי תינוקות.

מנהגי האבלות הם רבים ומגוונים והם משתנים ממקום למקום ומעדה לעדה. חלק מן המנהגים מבוסס על אמונות קבליות ומיסטיות שונות, אשר יש המחזיקים בהן ויש המתנגדים להן. להלן יובאו עיקרי הדברים כמקובל ברוב קהילות ישראל וברוח הכלל ההלכתי הקובע כי באבלות 'הלכה כדברי המקל'.

תקופת האנינות
בין הפטירה לקבורה מכונים קרובי המשפחה המיידית של הנפטר (אב ואם, אח ואחות, בן ובת, בעל/אישה) - אוננים. אונֵן, לפי המסורת היהודית, הוא 'מי שמתו מוטל לפניו', כלומר - טרם נקבר. ההנחה היא כי ראשם של האוננים אינו פנוי לשום דבר, פרט לאבלותם ולהכנות לקבורה. לכן, המצב הנפשי קובע גם את מעמדם בעיני המסורת והם פטורים מכל מצוות העשה, כמו תפילות וברכות. מנהגי האבלות מתחילים כבר בפרק זמן זה ומקובל כי האבלים האוננים אינם מתרחצים, מסתפרים, מתגלחים וסכים (=שימוש באיפור, קרמים ומשחות שלא לצורך רפואי), וכן אינם משתתפים בשמחות, לומדים תורה ומקיימים חיי אישות. כמו כן, אין האוננים נוהגים לאכול בשר ולשתות יין שהם סימנים של שמחה וחגיגה. אם חלה שבת בשעת האנינות בטלים דינים אלה (למעט האיסור על יחסי אישות).

שבעה
מיד לאחר הקבורה תגיעו אל הבית בו תשהו בשבוע הקרוב וה'שבעה' מתחילה. השבעה הינה דרכה של המסורת היהודית להנחות אתכם, האבלים, כיצד להתמודד עם אבלכם ולחזור לשגרת החיים. לפי מנהג זה, אינכם צריכים להישאר לבד עם אבלכם אלא לבלות את הזמן בחוג משפחתכם וידידיכם וביחד עם האבלים האחרים החשים בצער כמותכם. לכן, מקובל כי במהלך כל אותו שבוע תשבו בביתכם (או בבית הנפטר או בבית אחד האבלים האחרים), מבלי לצאת ממנו וכל מכריכם וידידיכם יבואו לבקר, לנחם ולהשתתף בצערכם. למעשה, לאורך השבוע הראשון שלאחר הפטירה תהיו מוקפים באנשים, אליהם תצטרכו להתייחס ועמם תידרשו לשוחח. לעתים יקשה עליכם הדבר מאד, ותשוועו לזמן-מה לעצמכם - אולם ההנחה של המסורת היא כי לאחר שבוע, כאשר תיוותרו לבד, יהיה לכם מעט קל יותר להתמודד עם האובדן וההלם הראשוני יחלוף בחלקו.

ימי האבל הראשונים נמשכים, כאמור, שבוע ימים, כאבלו של יוסף על יעקב אבינו (בראשית נ' 10). המספר שבע הוא מספר בעל משמעות סמלית עתיקת יומי ן- זהו מספר ימי הבריאה, ולכן גם מספר ימי השבוע. שמחת החתונה נערכת על פי המסורת שבעה ימים ואף ברית המילה נערכת ביום השמיני, לאחר שבעה. גם החגים החשובים (סוכות ופסח) נחגגים שבעה ימים, ולכן זה גם מספר הימים בהם יש לציין את האבל, כדברי הנביא עמוס: והפכתי חגיכם אבל (עמוס ח' 10). יש הנותנים למספר שבע סיבות מיסטיות, כמספר הימים בהם הנשמה מתאבלת על הגוף.

את שבעת ימי האבל מתחילים לספור מרגע הקבורה. הימים במסורת היהודית נמנים משקיעת השמש ועד שקיעת השמש שלמחרת (ולא מחצות הלילה לחצות הלילה), ולכן אם נותרו ולוּ דקות ספורות של אור יום לאחר הקבורה - ייחשב יום הלוויה כיום הראשון של השבעה. השבעה מסתיימת בבוקר היום השביעי שלאחר הקבורה, לאחר שישבתם באותו היום דקות מעטות בלבד.

» בחירת הבית:
כדאי להקדיש זמן מראש למחשבה באיזה בית לבחור. לפעמים התשובה מובנת מאליה -בבית הנפטר. לפעמים ישנן מספר אפשרויות, ואז כדאי להעדיף ביניהן את זו שיותר נוחה לאבלים: יש לקחת בחשבון את הקרבה לביתם של האבלים ושל אורחיהם, וכן את החלל שיש בדירה הרלוונטית - האם הוא גדול דיו למבקרים שיבואו, להכנת אוכל בכמויות גדולות, לעריכת תפילות ולמנוחה באמצע היום. במידה שבבית אין מספיק מקום, יש הנוהגים לבנות 'סוכת אבלים' ליד הבית על-ידי מתיחת יריעה (מפני השמש) מעל לחלל מסוים ופיזור כסאות תחתיה. במקרה שבני המשפחה אינם יכולים להתכנס בבית אחד -ניתן לחלק את ישיבת השבעה למספר מוקדים. כמו כן, אם ביתכם מרוחק מהבית בו יושבת המשפחה ואינכם רוצים להטריח את ידידיכם -תוכלו לחלק את זמנכם בין שני הבתים.

» התארגנות טכנית:
יש להכין ולהתאים את הבית בו בחרתם לשבת שבעה לצורכי השבוע. ייתכן שחלק מן ההכנות ערכתם מבעוד יום, לפני הלוויה. בהכנות שנותרו יוכלו לעזור קרובי המשפחה שאינם אבלים, וכן ידידים. אל תהססו לבקש! רבים מחבריכם ישמחו מאד לקבל משימות, ויעדיפו זאת עשרת מונים על חוסר האונים הכללי המאפיין את המצב.  

» ציוד מתאים:
אל הדירה שנבחרה צריך להביא כמות גדולה של כסאות למבקרים, נרות נשמה שידלקו משך השבוע כולו, ואם ייערכו שם תפילות -גם ספר-תורה, סידורי תפילה וכיפות. יש המעמידים גם קופת צדקה לעילוי נשמת הנפטר. ציוד זה ניתן לשאול מהחברה קדישא, מבית הכנסת המקומי או מחברות גמילות חסדים (גמ"ח) המשאילות ציוד לבית האבל ללא תשלום. בחלק מקהילות ישראל, בעיקר קהילות המזרח, נוהגים להגיש לאורחים ארוחות של ממש, לעתים אף בשר ויין. המבקרים מתבקשים לברך בקול רם על האוכל, והברכות נחשבות לעילוי נשמת הנפטר. אם זהו מנהגכם -הצטיידו בכלים חד-פעמיים, בשולחנות ובכיסאות מתאימים. את האוכל עצמו יביאו שכנים, קרובים וחברים, וזו בדרך-כלל אינה דאגתם של האבלים. בקהילות אחרות (בעיקר קהילות אשכנז) אין הדבר נהוג ומניחים על השולחן רק מינימום הכרחי כמו משקאות קלים ועוגיות או פירות. גם לכך יש להיערך ולקנות את הדרוש.

לרשימת סניפים להשאלת ציוד לאבלים לחצו כאן

» סידור הדירה:
כדאי לסדר את הדירה ולפנות ממנה רהיטים מיותרים ודברי ערך שיכולים להינזק כתוצאה מן המבקרים הרבים שיגיעו אל הבית. האבלים נוהגים לשבת על מושבים נמוכים; תוכלו ליצור מושבים אלה על ידי הוצאת כריות ניידות מספות ומכורסאות, פרישת מזרונים ועליהם כריות או הבאת שרפרפים אל הבית. בבית אבל נוהגים גם לכסות את כל המראות בעזרת בדים או מטפחות. לטובת המבקרים ובני המשפחה, כדאי להביא אל הבית גם אלבומים משפחתיים. את דלת הבית נוהגים להשאיר פתוחה בכל השעות בהן צפויים מבקרים. כדי להקל על המבקרים למצוא את הכתובת הנכונה -נוהגים לתלות בפתח הבניין ועל דלת הבית מודעות אבל. תוכלו להוסיף הודעה בדבר השעות בהן תעדיפו לקבל קהל (לדוגמא, ציינו את זמני התפילות), והשעות בהן אתם מבקשים פרטיות ומנוחה. 

» מנהגי השבעה:
מיד בשובכם מבית הקברות, יכינו עבורכם חברים או קרובים סעודה הנקראת 'סעודת הבראה'. בסעודה זו נוהגים לאכול מאכלים עגולים כגון ביצים, עדשים וכעכים ('ביג'לה'), כסמל לכך שמעגל סובב בעולם, מעגל שמוות ולידה משמשים בו בערבוביא. אתם לא תקחו חלק בהכנת האוכל, והדבר מאפיין למעשה את כל השבוע שצפוי לכם - באותו שבוע לא תעבדו, וכל העת ישרתו אתכם אנשים אחרים שיביאו הביתה את האוכל, יגישו לכם, ינקו עבורכם וינסו להקל עליכם את הימים שלפניכם. לעתים תרצו לעבוד מעט בעצמכם, אולם המנהג הוא כי לא תעשו זאת במשך כל שבעת ימי האבל (אלא אם כן אין מישהו אחר שידאג לצורכי הבית והאבלים).

מלבד איסור המלאכה, המסורת היהודית מטילה על האבלים איסורים נוספים: רחיצת הגוף, החלפת הבגדים וכיבוסם, תספורת וגילוח, סיכה (=איפור וקרמים), נעילת הסנדל (=נעילת נעליים מעור), תשמיש המיטה (=יחסי אישות) ויציאה מן הבית. נוסף לכך, נהוג כי האבלים אינם לומדים או קוראים בתורה, למעט בענייני אבלות (שכן התורה משמחת את הלב), אינם שואלים בשלום חבריהם וכי אינם יושבים אלא על מושבים נמוכים. יש הנוהגים שלא לאכול בשר ויין בזמן השבעה ואף לאחריה, אך יש לציין כי אין למנהג זה מקור בהלכה.

אנשים שונים מייחסים חשיבות שונה למנהגים אלו. ישנם אנשים וקהילות שאכן ישנים במשך כל השבעה בבית אחד, ואף בחדר אחד, גם אם המדובר באנשים רבים ובבית קטן. אחרים מבלים את כל היום ביחד, אולם פורשים כל אחד לביתו (אם הבתים סמוכים) -לשעות הלילה. גם ביחס לרחצה ישנם מנהגים שונים. רחצה וסיכה (איפור וקרמים) לתענוג אינן מקובלות בכל מקרה, אולם לגבי רחצה לצורך ניקיון, ובעיקר בקיץ הישראלי -יש הנוהגים שכן לרחוץ, לפחות חלקים מגופם, ולפחות במים קרים. כיוון שבכל הימים לובשים האבלים את אותם הבגדים, בהם נקרע הקרע בזמן הקבורה, לעתים יש להספיק לנקותם בשעות הלילה - כדי שיהיו מוכנים ללבישה מחודשת למחרת. בכל מקרה, אין לובשים בגדים חדשים או אף בגדים שגוהצו זה עתה.

» תפילה ולימוד בבית האבל:
כדי לאפשר לאבלים לומר קדיש במניין, יש הנוהגים לארגן תפילות בבית בו יושבים שבעה. לשם כך יש להביא לבית האבל ספר תורה, סידורי תפילה וכיפות, וכן לדאוג לעשרה גברים בוגרים (לפחות) שיתחייבו להגיע לשעות התפילה. נוסח התפילה בבית אבל אינו שונה כמעט מנוסח רגיל של תפילה, למעט הוספת 'קדיש יתום' ומזמור מ"ט או ט"ז בתהילים והשמטת תפילות 'תחנון', 'למנצח' ונשיאת כפיים ושינויים קלים בברכת המזון. כמו כן מוותרים על מנגינות שמחות לטובת נימה שקטה ועניינית לתפילה. אם אינכם מקיימים תפילות בביתכם וברצונכם לומר קדיש -תוכלו ללכת לבית הכנסת לצורך זה. הזמן שבין תפילת מנחה לתפילת ערבית מוקדש בחלק מבתי האבלים ללימוד לעילוי נשמת הנפטר. ניתן ללמוד כל טקסט בפרק זמן זה, אולם מקובל ברוב המקומות ללמוד דווקא משניות (בשל הדמיון הלשוני שבין המלים 'משנה'-'נשמה'). המשניות הנבחרות הן בדרך-כלל משניות המתחילות באותיות היוצרות את שמו הפרטי של הנפטר, משניות העוסקות בחיים ומוות וכן משניות ד'-ז' במסכת מקוואות פרק ז', היוצרות בראשיהן את המילה 'נשמה'.

לעזרה באמירת קדיש ובלימוד משניות, לחצו כאן

בברכת המזון שבבית אבל, יש הנוהגים לערוך מספר שינויים:
- בזימון שלפני ברכת המזון, נוהגים להחליף את משפט ההזמנה "נברך שאכלנו משלו" במשפט המיוחד "נְבָרֵךְ מְנַחֵם אֲבֵלִים שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ" (וכן במענה הציבור לזימון).
- בברכת 'בונה ירושלים', במקום החתימה המקובלת, אומרים: נַחֵם יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ אֶת אֲבֵלֵי צִיּוֹן וְאֶת אֲבֵלֵי יְרוּשָׁלַיִם וְאֶת הָאֲבֵלִים הַמִּתְאַבְּלִים בָּאֵבֶל הַזֶּה. נַחֲמֵם מֵאֶבְלָם וְשַׂמְּחֵם מִיגוֹנָם, כָּאָמוּר (ישעיהו ס"ו 13): כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ, כֵּן אָנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם וּבִירוּשָׁלַיִם תְּנֻחָמוּ. בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה, מְנַחֵם אֲבֵלִים וּבוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ, אָמֵן".
- בברכה הבאה עורכים שינויים אלה: "בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, הָאֵל אָבִינוּ, מַלְכֵּנוּ, אַדִּירֵנוּ, גֹּאֲלֵנוּ, קְדוֹשֵׁנוּ, קְדוֹשׁ יַעֲקֹב. הַמֶּלֶךְ הַחַי הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב, אֵל אֱמֶת שׁוֹפֵט בְּצֶדֶק, לוֹקֵחַ נְפָשׁוֹת, שַׁלִּיט בְּעוֹלָמוֹ לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹנוֹ וַאֲנַחְנוּ עַמּוֹ וַעֲבָדָיו. וְעַל הַכֹּל אֲנַחְנוּ חַיָּיבִים לְהוֹדוֹת לוֹ וּלְבָרְכוֹ, גּוֹדֵר פְּרָצוֹת הוּא יִגְדּוֹר אֶת הַפִּרְצָה הַזֹּאת מֵעָלֵינוּ וּמֵעַל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּרַחֲמִים. עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא בְרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן".

עליה לקבר בסיום השבעה
בתום שבעת ימי האבל נוהגת המשפחה לעלות לקבר הנפטר. באותו היום תתיישבו לזמן קצר בלבד. אז יאמרו לכם הנוכחים "קוּמוּ מֵאֶבְלֶכֶם', ואתם תיענו להם, תקומו, תנעלו לרגליכם נעליים רגילות ותיסעו אל בית הקברות. יש המקימים את האבלים על-ידי ציטוט פסוקי הנחמה הבאים: לא יבוא עוד שמשך וירחך לא יאסף כי אדני אלוהים יהיה לך לאור עולם ושלמו ימי אבלך (ישיהו ס' 20) או "כאיש אשר אמו תנחמנו כן נכי אנחמכם ובירושלים תנוחמו (ישעיהו ס"ו 13). אין חובה לעלות לקבר דווקא בבוקר, ואפשר לעשות זאת במשך היום, בהתאם לנוחות המשפחה והחברים. ניתן להתקלח ולהחליף את בגדי האבלות עוד לפני העלייה לקבר. בבית הקברות נוהגים לערוך טקס קצר בו נאמרים מזמורי תהילים (בדרך-כלל מזמורים ל"ג, ט"ז, י"ז, ע"ב, צ"א, ק"ד, ק"ל), תפילת אשכבה ואוסף פסוקים (ממזמור קי"ט בתהלים) המתחילים באותיות היוצרות את שמו הפרטי של הנפטר, ואת המילה 'נשמה'. לסיום אומרים 'קדיש יתום' (מותנה בקיום מניין) ותפילת 'אל מלא רחמים'. לאחר הטקס המסורתי יש מקום לדברים אישיים ולהעלאת זכרונות, לפי ראות עיניה של המשפחה. 

איך להתנהג כמבקר בשבעה
· ימי הביקור: אם אינכם משפחה מדרגה קרובה או חברים קרובים ביותר, אל תבואו ביום הראשון ואף השני שלאחר הפטירה. אפשרו לאבלים להתייחד זמן מה עם עצמם ועם משפחתם. לאחר שיחלפו למעלה מ -24 שעות מן הלוויה -אתם יכולים להגיע.
· שעות הביקור: שימו לב לזמן בו אתם מופיעים לבקר. אמנם לוח הזמנים שלכם עשוי להיות עמוס, אולם עליכם לקחת בחשבון כי האבלים מקבלים אנשים משך היום כולו, והם מותשים פיזית ונפשית. אל תתחילו את ביקורכם בכל מקרה לאחר השעה 22:00 בלילה. אם אתם נמצאים בבית האבל בשעות מאוחרות, קצרו את ביקורכם, ואפשרו לאבלים מנוחה. בחלק גדול מן המשפחות נוהגים לנוח גם בין 2:00 ל-4:00 אחר הצהריים. השתדלו לא לבוא במועד זה. אם הגעתם וראיתם שאתם המבקרים היחידים -אולי כדאי לדחות את הביקור ולאפשר לאבל לנוח מעט. אם ראיתם כי האבל אוכל -שכנעו אותו להמשיך לאכול. אתם יכולים להמתין לו כמה רגעים או לשוב מאוחר יותר. זיכרו כי מטרתכם להקל על האבל ולא להקשות עליו.
· מה להביא: ברוב המקומות, ובעיקר בקהילות המזרח -נהוג להביא אל האבלים אוכל. האבלים אינם יכולים לעשות כל מלאכה בזמן השבעה, ובדרך-כלל, אם יש מי שיעשה זאת עבורם -הם גם אינם מבשלים ואינם עוסקים בצורכי הבית. על משפחות האבלים ישנו עומס רב של דאגה לאוכל, לניקיון הבית, לילדי המשפחה ולאירוח המבקרים. הדברים אמורים במיוחד בקהילות בהן מגישים אוכל לכל המבקרים, ולא רק לאבלים. אם תוכלו לעזור להם בבישולים ולהביא אוכל מוכן -תבורכו. שימו לב! השתדלו להביא את האוכל בכלים חד-פעמיים, על מנת שלא לסבך את משפחות האבלים באחסון הכלים והחזרתם. אם אין לכם אפשרות לשמור על כשרות כמנהג האבלים -אל תביאו בישולים מביתכם והעדיפו מוצרים קנויים. כמו כן, יש אבלים שנוהגים לא לאכול מאכלי בשר בשעת השבעה. בררו זאת בטרם תביאו בשר! ברוב קהילות ישראל לא נהוג להביא פרחים לבית אבל, וזה עשוי להיות אף צורם ולהיחשב לחוסר רגישות משום שהפרחים מתקשרים עם שמחה ולא עם אבל.
· מה להגיד: מלבד המבוכה הכללית שבכניסה לבית אבל, ישנם מספר מנהגים המוסיפים על מבוכה זו: ראשית, נוהגים שלא לומר שלום בכניסה לבית אבל וצריך למצוא תחליפים, כמו פתיחה במילה אחרת או מנוד ראש. שנית, נהוג כי המבקרים אינם פותחים בדברים עם האבל, והם ממתינים שהאבל הוא שיתחיל בשיחה. לכן, ייתכן כי האבל, שגם הוא עשוי להיות נבוך מן המעמד יתמהמה ותשתרר שתיקה כבדה ביניכם. לאחר שהאבל יתחיל בשיחה -הקלו עליו והעלו בעצמכם נושאים לשיחה: אם אינכם יודעים דבר על נסיבות המוות -אתם יכולים לשאול על כך. אם לא הכרתם את הנפטר - שאלו עליו ועל חייו. בדרך-כלל שמחים האבלים לדבר על יקיריהם. בקשו לראות תמונות ואלבומים משפחתיים. עיון משותף בתמונות עשוי להקל על המבוכה ולהתחיל שיחה. לבד מן האפשרות לדבר על הנפטר ועל האבלות, אל תחששו לספר על עצמכם ולשוחח על העניינים המשותפים לכם. זכרו כי רוב האבלים אינם יכולים לשבת 14 שעות ביום ולשוחח על המוות. גם הם זקוקים לקצת הפוגות ולשיחות כלליות וקלילות. אם מציעים לכם לאכול -אל תסרבו. הסעודה והברכות עליה נחשבות בקהילות רבות כמתן כבוד לנפטר. בשעת היציאה מבית האבל נוהגים לומר: "הַמָּק וֹם יְנַחֵם אֶתְכֶם בְּתוֹךְ שְׁאָר אֲבֵלֵי צִיוֹן וִירוּשָׁלָיִם וְלֹא תוֹסִיפוּ לְדַאֲבָה עוֹד" (על פי ירמיהו ל"א 11, מקובל בקהילות אשכנז) או בנוסח המקוצר: "מִן הַשָּׁמַיִם תְּנוּחֲמוּ" (מקובל בקהילות המזרח).
· איך להתלבש: אין כל מגבלה על הדרך בה ניתן להגיע לניחום אבלים וקוד הלבוש משתנה מחברה לחברה. עם זאת, מומלץ להקדיש רגע של מחשבה לשאלה איזה לבוש יהלום את הנסיבות, האווירה והמעמד. יש הנוהגים כי הגברים המנחמים חובשים לראשם כיפה או כיסוי ראש אחר.

אבלות בשבת ובחג
השבת אינה מפסיקה את השבעה, אולם בשבת עצמה אין מתאבלים, ועל אף שהדבר לא מפחית את הכאב שבלב - לא נוהגים מנהגי אבלות כלפי חוץ. לקראת השבת לובשים האבלים בגדים נקיים ויוצאים מן הבית. מנהגי אבלות שבתוך הבית, כגון הימנעות מיחסי אישות, נמשכים גם בתוך השבת. נהוג כי אבלים ההולכים לבית הכנסת ביום ששי בערב בימי השבעה, אינם מגיעים לתחילת התפילה אלא מצטרפים אליה רק לאחר שירת לכה דודי. לפני כניסתם לבית הכנסת מודיע אחד מן המתפללים על בואם ומורה לקהל: "נִיחוּם אֲבֵלִים" או "צְאוּ לִקְרַאת הָאֲבֵלִים". הקהל נעמד, מפנה מקום עבור האבלים והם מצטרפים לתפילה. בדרכם אל מקומותיהם מנחמים אותם המתפללים ואומרים להם: "הַמָּקוֹם יְנַחֵם אֶתְכֶם בְּתוֹךְ שְׁאָר אֲבֵלֵי צִיוֹן וִירוּשָׁלָיִם וְלֹא תוֹסִיפוּ לְדַאֲבָה עוֹד" (על פי ירמיהו ל"א 11, מקובל בקהילות אשכנז) או בנוסח המקוצר: "מִן הַשָּׁמַיִם תְּנוּחֲמוּ" (מקובל בקהילות המזרח).

בניגוד לשבת, ישנם חגים וימים טובים המפסיקים את השבעה או הדוחים אותה לאחריהם: אם הקבורה נערכה לפני אחד משלושת הרגלים (סוכות, פסח או שבועות) או לפני ראש השנה ויום הכיפורים - מפסיקים חגים אלו את השבעה או מבטלים אותה כליל, וכן מקצרים את מניין ימי השלושים. לעומת זאת, אם חלה הקבורה בתוך חול המועד - נדחית השבעה עד לסוף החג, והחל ממוצאי החג נוהגים מנהגי אבלות שבעה ימים. חג הפורים אינו דוחה את השבעה, אולם כן מחליפים לכבודו בגדים ויוצאים בו מן הבית.

שלושים
שימו לב! אין המדובר בשלושים יום הנוספים לימי השבעה, אלא בשלושים יום מאז הקבורה. לכן, המנהגים הנוגעים לשלושים נוגעים למעשה לשלושה שבועות בלבד ולא לחודש ימים.

חלק ממנהגי האבלות ממשיכים לתוך השלושים, וחלק מהם נפסקים בתום השבעה. המנהגים החמורים הנוגעים לאופן הלבוש, הרחצה והנעילה, לאי-היציאה מן הבית ולאיסור המלאכה - נפסקים. לאורך כל שלושים היום נוהגים שלא להסתפר, לא להתגלח ולא ללבוש בגדים חדשים. יש גם שלא לובשים בגדים מגוהצים או חגיגיים ושלא מתקלחים במים חמים. נוהגים שלא להשתתף בשמחות ובחתונות (יש המשתתפים בחופה ובטקסי ברית ופדיון, אולם לא במסיבה), ולא ללכת למקומות בידור. יש הנוהגים שלא לשמוע מוסיקה כלשהי, ואף לא שירים ברדיו או בטלוויזיה. לאורך תקופה זו ממשיכים האבלים ואומרים 'קדיש יתום' בעת התפילות. מקובל כי גם אנשים שאינם הולכים לבית הכנסת דרך קבע, מקפידים ללכת בתקופת השלושים, כדי לומר קדיש אחרי יקיריהם. יש ההולכים בכל תקופה זו בכיסוי ראש - כובע או כיפה, ויש המדליקים במשך כל השלושים נרות נשמה. אם חל יום טוב (חג שיש בו איסורים כמו בשבת) בתוך השלושים, נפסקים מנהגי האבלות, בדומה לדין לגבי השבעה.

בתום שלושים יום מן הקבורה עולה המשפחה לקבר הנפטר. מקובל כי עלייה זו לקבר היא למעשה גם טקס חנוכת המצבה (יש הנוהגים לחנוך את המצבה רק ביום השנה לפטירה). גם בשלושים, כמו בשבעה, נהוג לערוך על הקבר טקס הכולל אמירת פסוקי תהלים, אמירת 'קדיש יתום' (במידה שיש מניין גברים), תפילת 'אל מלא רחמים' ודברים אישיים של המשפחה או החברים. את הטקס תוכלו לנהל בעצמכם, או אם תעדיפו -תוכלו לשכור רב שינהל אותו עבורכם.

בתום השלושים תמה למעשה תקופת האבל על מרבית קרובי המשפחה, למעט אבל על הורים שנמשך לא חודש, אלא שנה.

שנת אבל (שנים עשר חודש)
כאשר מדובר באבלכם על הוריכם - נמשכים מרבית דיני השלושים משך שנה שלמה (כלומר, אחד עשר חודשים נוסף לחודש השלושים). נוהגים שלא להשתתף בשמחות ובאירועים רבי משתתפים, לא לבלות ולא ללבוש בגדים חדשים. המנהג שלא להסתפר ולהתגלח עשוי להימשך מעבר לשלושים, ויש מנהגים שונים בקשר אליו: יש הנוהגים שלא לסיימו עד תום השנה, ויש הנוהגים להתגלח מיד בתום השלושים. המסורת קובעת כי אדם יגדל את זקנו פרא "עד שיגערו בו חבריו" וכן בנושא תספורת. לכן, אם תפקידכם, מקצועכם או מעמדכם מחייבים הופעה מסודרת -תוכלו להתגלח כבר בתום השלושים. אמירת 'קדיש יתום' (והליכה לשם כך לבית הכנסת) נמשכת עד תום אחד-עשר חודש פחות יום מן הקבורה (ועשרה חודשים מתום השלושים). בתום שנים עשר חודשים מיום הפטירה על פי לוח השנה העברי (או במקרים נדירים - מיום הקבורה) עולים לקבר, עורכים שם טקס מסורתי קצר ונושאים דברים אישיים. מכאן מתחילה המסורת לבוא אל הקבר בכל 'יום שנה' (יום הפטירה על פי לוח השנה העברי), להעלות את זכרו של הנפטר. בשנה מעוברת (שנה בה נמנים על פי הלוח העברי שלושה עשרה חודשים, ובהם אדר א' ואדר ב') מסתיימים מנהגי האבלות בתום שנים עשר חודשים, אולם העלייה לקבר נעשית על פי רוב רק לאחר שלושה עשר חודשים מן הפטירה והקבורה (מעטים נוהגים לעלות בנוסף גם בתום י"ב חודשים).

יום השנה (יאר-צייט) וימי 'יזכור'
בכל שנה מאז הפטירה, בתאריך העברי בו אירעה הפטירה נוהגת משפחת הנפטר לציין את היום ולהעלות את זכר הנפטר. נוהגים להדליק נר נשמה לאורך אותה יממה, לעלות אל קבר הנפטר ולקיים ליד הקבר טקס קצר. לאחר העלייה לקבר מתכנסת בדרך-כלל המשפחה, מעלה זיכרונות, ואף לומדת משניות (או טקסטים אחרים) לעילוי נשמת הנפטר. יש הנוהגים לעלות לתורה בשבת שלפני העלייה לקבר או באחד הימים האחרים (שני וחמישי) בהם קוראים בתורה בבית הכנסת. אם אינכם יודעים היכן קבור יקירכם -פנו לחברה קדישא במקום מגוריכם אשר טיפלה בקבורתו. אם אין לכם אפשרות לאתר את הקבר או להגיע אליו, תוכלו לערוך אזכרה זהה בביתכם או בבית הכנסת.

ימי 'יזכור' נוספים הם יום הכיפורים, היום השביעי של חג הפסח, חג השבועות ושמחת תורה (הנחגג ביום שאחרי חג הסוכות ונקרא גם שמיני עצרת). בימים אלו נערך בבית הכנסת, בבוקר, בין קריאת התורה לתפילת מוסף טקס הזכרת נשמות ('יזכור'). בטקס זה מוזכרות נשמות הנפטרים עליהם מתאבל הציבור כולו -חללי השואה ומערכות ישראל - וכן יש מקום להזכרת נשמות קרובים שנפטרו. גם בימים אלו נוהג מי שקרובו נפטר - להדליק נר נשמה (יש נוהגים להתחיל באמירת תפילת 'יזכור' רק מיום השנה לפטירה).

שימו לב! היום היהודי נמשך משקיעת השמש בערב עד רדת החשיכה למחרת, ולא מחצות הלילה עד חצות הלילה. לפיכך, פטירה שאירעה בשעות הערב והלילה תיחשב לפי התאריך העברי של היום שלמחרת.

מבוא | תקופת האנינות | שבעה | עליה לקבר בסיום השבעה | איך להתנהג כמבקר בשבעה | אבלות בשבת ובחג | שלושים | שנת אבל (שנים עשר חודש) | יום השנה (יאר-צייט) וימי 'יזכור' |