התורה מקדישה מקום נכבד לנושא הקבורה, במיוחד בארץ ישראל ומדגישה את החובה לנהוג כבוד במתים. המסורת היהודית רואה בקבורת המת ובאבלות עליו מעשים בעלי משקל ערכי וחברתי, נוסף להיותם צורך אנושי בסיסי. העיסוק בלוויה ובקבורה נחשב למצוה גדולה שאין לה גבול, ל'חסד של אמת' (שכן המת לא יוכל להשיב טובה תחת טובה) ולמטלה המוטלת לא רק על המשפחה אלא גם על הקהילה, ברוח הפסוק: "טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה" (קהלת ז' 2). עם השנים נתמסד הטיפול במתים, במקום הדרישה הקדומה כי כל אדם יעצור ממלאכה ויטפל במת שנקלע לעיר, יוסדו במרבית קהילות ישראל 'חברות קדישא' (חברות קדושות), אשר פעלו כגוף התנדבותי בעל מעמד קהילתי חשוב. במדינת ישראל הוכרו חברות הקדישא באופן חוקי ורשמי כגוף ציבורי מקצועי לענייני קבורה המשרת את מרבית אוכלוסיית ישראל ומעסיק עובדים ומתנדבים.

רבים ממנהגי הקבורה הנהוגים בידי יהודים כיום, מקורם בזמנים קדומים ביותר ואף בראשית התקופה המקראית. כך למשל נהגו יהודים לקבור את מתיהם באדמה, בניגוד למנהג המצרי לחנוט את המתים, וכבר בסיפורי אבות האומה מתוארת רכישת חלקת הקבר על-ידי אברהם אבינו לאשתו שרה. גם חשיבותה של הקבורה המיידית בסמוך לפטירה נקבעה באותם ימים, מסיבות הלכתיות, פסיכולוגיות ופיסיולוגיות. בתקופת המשנה והתלמוד נתקבעו מנהגים נוספים כגון המנהג לקבור יהודים בבגדי בד פשוטים וללא ארון מתים. בחלק מתקופת התלמוד, בתום שנה מהקבורה, נעשה טקס 'ליקוט עצמות' מתוך מערות הקבורה, בו הועברו לגְלוּסְקְמָה-תיבת עצמות.

גם מנהגי האבלות היהודיים מבוססים על מסורת עתיקת יומין. כך לגבי הבכי וההספד המתוארים באבלו של אברהם אבינו על אשתו: "וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ" (בראשית כ"ג 2) וכך לגבי מנהג השבעה המתואר באבלו של יוסף על יעקב אבינו: "וַיִּסְפְּדוּ-שָׁם, מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד; וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל, שִׁבְעַת יָמִים" (בראשית נ' 10). התורה מתארת מנהגי אבלות נוספים ששרדו עד ימינו, כגון קריעת הבגדים, חליצת הנעליים, אי-רחצה, זריקת עפר על הראש, ישיבה על הארץ, היעזרות באחרים לצרכים בסיסיים כגון אוכל ועוד. מנהגים אחרים שהיו מקובלים באותם הימים, כגון גזיזת שיער הראש, התגודדות, שריטת הגוף והשחתתו נאסרו על-ידי התורה כסממנים של אבל ולא נתקבלו בחברה היהודית.