פסקה זו נכתבה בידי ד"ר קורנליוס גרופ,
מנהל המחלקה לייעוץ פסיכיאטרי,
בית החולים שערי צדק, ירושלים.
המסורת היהודית קובעת ומעצבת בפרוטרוט את כל הנוגע לטקסי מוות ולוויה, החל מתפילת הווידוי הנאמרת על ערש דווי וחוקים הנוגעים לגוסס, וכלה באופן הקבורה ובדרכי האבל. טקסיות זו עונה על הצורך של משפחת הנפטר וסביבתו הקרובה בתבנית קשוחה ומובנית של לוחות זמנים ובהוראות פעולה מדויקות. בעתות מוות, מתקשים רוב האנשים לחשוב בצורה ממוקדת ולתכנן בסדר ובהיגיון. לפיכך, הטקסים המסורתיים אינם משאירים דבר למקרה או ליוזמה פרטית. כל צעד וצעד מתוכנן. באופן פרדוכסלי, דווקא ההוראות הקשיחות והכופות, הן שמאפשרות למעורבים בתהליך את החופש להתרכז לחלוטין באבלם; הטקסים נעשים באופן כמעט אוטומטי, הדורש הרבה פחות אנרגיות מאלו שהיו דרושות אילו נתבקשו האבלים לבנות בעצמם את הטקס, או לאלתר את התנהגותם. יתר על כן, הטקס, אשר נחווה פעמים רבות בעבר, מוכר בדרך-כלל היטב ומעניק בכך תחושה של בטחון. תהליך המוות חושף את האבלים לפחדים בסיסיים ולתחושות חוסר-וודאות ואובדן ביטחון. המבנה הקשוח של הטקס עוזר להילחם בתחושות אלו ומרגיע את האבלים הצריכים רק למלא אחר חוקים קיימים.
בתהליך כולו, למן המוות, דרך הלוויה ולבסוף האבל, נותנת המסורת היהודית מקום מרכזי לתמיכה החברתית. החובה לטפל בגופה מוטלת על הקהילה. הלוויה, השבעה וטקסים נוספים מיועדים לערב את משפחתו וחבריו של הנפטר. המסורת הופכת את התלות הטבעית של קרובי הנפטר בקהילתם לחובה דתית. התמיכה הפיזית (אוכל), הפסיכולוגית (ביקורי ניחומים) והרוחנית (לימוד ותפילה) במשפחת הנפטר נתפסת על ידי חברי הקהילה כ'מצווה', כמעשה טוב.
המתאבלים נדרשים להתמודד עם תופעות פסיכולוגיות אוניברסליות כמו עצבות, הסתגרות, עיסוק בלתי פוסק בנפטר ותחושות של חוסר-מציאותיות, ניכור וניתוק מן הסביבה הרגילה, אשר נראית להם לפתע עקרה וחסרת משמעות. מנהג השבעה המסורתי מתמודד עם כל התופעות הללו; הציבור נקרא לבוא לבית האבל ולהשתתף בצערו; כך הוא מבטא מעורבות ואמפתיה שהן בעלות ערך פסיכו-תרפי במצבי עצבות ודיכאון. השבעה שמה את הנפטר במרכז, וכך נותנת לגיטימציה להתעסקות המוגברת של המתאבל עם חייו ומותו של הנפטר. הניתוק של המתאבל מהחיים מקבל פנים ממוסדות בשבעה על ידי השינויים שדורשת ממנו המסורת בבגדיו, במאכליו ואפילו במנהגי השינה שלו. כך למשל הקושי הכמעט-אוניברסלי של המתאבל לישון בשלווה מתמסד ומקבל לגיטימציה על ידי המנהג לישון על הרצפה או על מצע נמוך. באופן זה משרתת המסורת את הצורך לתת למתאבל תחושה כי השינוי הפסיכולוגי המכביד עליו אינו חריג, מוזר או סימן לחולי, אלא זוהי הדרך המקובלת, הצפויה והוותיקה להתמודד עם אבל.
