סוגיית הגיור היא אחת ממוקדי המחלוקת הבוערים ביותר על סדר יומה של החברה הישראלית היהודית, והיא כרוכה בשאלות רבות הן ברמה המינהלית והן ברמה ההלכתית.
בשיח הציבורי הרווח כיום, ניתן למצוא שתי הצעות קצה: יצירת מונופול וריכוז כל הסמכויות להכרה בגיור לגורם אחד או הפרטה מלאה של תחום הגיור, שבה המדינה לא תתערב כלל ובכך תאפשר לכל בית דין לקבוע מי יהיה אזרח במדינת ישראל.
בישראל חיים כ-400,000 אזרחים שאינם מוכרים כיהודים על פי ההלכה, אף כי לרובם שורשים יהודיים והם עלו לישראל על פי חוק השבות. מתוך קבוצה זו, רק חלקם מבקשים להתגייר והצטרף לעם היהודי.
מדיניות בתי הדין לגיור אינה מעודדת גיור בקנה מידה נרחב. חלק מהדיינים נוקטים בגישה מחמירה ובדלנית בגיור, בניגוד לגישה המתונה שרווחה שנים ארוכות בקהילות ישראל, ומאמצים מדיניות נוקשה, אשר דוחה מאות מועמדים מדי שנה. כך נוצר מצב שבו כ-75% מאלו שפותחים בהליך גיור אינם מסיימים את ההליך.
בעיה
מערך הגיור הממלכתי ובתי הדין המיוחדים לגיור אינם מהווים מענה למציאות שבה כ-400,000 עולים אינם מוכרים כיהודים במדינת ישראל. היעדר חקיקה מסודרת הביא למונופול של הרבנות על שערי הכניסה לעם היהודי והיעדר פתרונות גיור עבור אנשים רבים שהם חלק בלתי נפרד מהחברה היהודית בישראל.
פתרון 'עתים'
יש לפתוח את שערי הגיור בישראל בצורה שתהיה מוכרת ומוסדרת מחד, אך תימנע ממונופול של הממסד הדתי מאידך.
מבחינה מעשית, אנו מציעים כי המדינה יצור מעטפת של תמיכה ציבורית בבתי דין לגיור שבראשם יעמדו רבני יישובים, רבני ערים וראשי ישיבות.
כותב המאמר
