טקסטים לטקס הנישואין

לטקס החתונה היהודי ישנם כמה רכיבים מהותיים, הכרחיים, שבלעדיהם אין לנישואין תוקף, ולצדם מנהגים שבמסורת שנכנסו לטקס במהלך הדורות, אך אינם מחייבים. הרכיבים החיוניים בטקס הם חתימה על הכתובה, אמירת ברכות האירוסין והנישואין, מתן הטבעת (או שווה ערך) לכלה ונוכחותם של עדים כשרים. כל שאר מנהגי הטקס (כדוגמת העמדת החופה, הקראת הכתובה, הובלת הזוג וסיבובו, נוכחות הציבור, שבירת הכוס, ולפי מקצת מהדעות – אף הינומה וחדר ייחוד) נתונים למעשה לבחירתם ולעיצובם של בני הזוג בתיאום עם עורך הטקס.

להלן תיאור כללי ובסיסי של טקס הנישואין המקובל. מטבע הדברים יש הבדלים קלים ממקום למקום, מרב לרב ומעדה לעדה. יתרה מזו בני הזוג יכולים לבחור להוסיף לטקס שלהם מנהגים אחרים שמקובלים במשפחותיהם ובקהילותיהם.

השלב הראשון של הטקס, שלרוב נעשה עוד לפני החופה, הוא חתימה על הכתוּבה. החתימה אורכת כרבע שעה ונערכת בקצה שטח קבלת הפנים סביב שולחן שיושבים אליו החתן, הרב, שני העדים ולעתים אף אבות בני הזוג, סבים ואורחים נוספים שהזוג מכבדם בכך. גם נשים יכולות לשבת לשולחן החתימה. הרב עובר עם החתן על הכתובה, ממלא עמו פרטים שחסרים בה ומחתים עליה את העדים. לפני החתימה החתן מקבל מידי הרב מטפחת, הוא אוחז בה בידו הימנית ומגביה אותה ומחזירה לרב. זהו מעשה סמלי הנקרא ‘קניין סודר’ ומשמעו מעין עסקת חליפין שבה תמורת המטפחת החתן מקבל עליו את כל ההתחייבויות שבכתוּבה (מעשה הקניין מחליף את החתימה של החתן ועל כן הוא אינו צריך לחתום בפועל על הכתובה. עם זאת, בארץ נהוג שהחתן בכל זאת חותם).

יש לשים לב: הכתובה היא מסמך משפטי ויש להקפיד שכל הפרטים שממלאים בה יהיו מדויקים. לפיכך כותבים עם הרב את התאריך העברי של החתונה (המתחלף עם רדת החשכה), את מקום החתונה ואת סכום ההתחייבות שסוכם עליו. כמו כן כותבים את שמותיהם המלאים של החתן ושל העדים – כולל שם שני, כינוי מקובל, ושם מלא של האב או של שני ההורים.

לעתים בני הזוג פוסעים יחד אל החופה, ויש הנוהגים להוביל אותם אל החופה בנפרד. ראשית צועד החתן אל הכלה היושבת על ‘כיסא כלה’, ובהגיעו אליה מכסה את פניה בהינומה (בד לבן עשוי רשת שקופה, הארוך דיו לכסות פנים ושיער). לאחר מכן צועד החתן אל החופה כשהוא מלווה בחבריו הרוקדים לפניו, ואחריו הכלה, מוקפת בשושביניה – הוריה או שתי האמהות, ובחברותיה. יש הנותנים בידי השושבינים פמוטי נרות דלוקים, לסמל את האור והשמחה שהם מאחלים לזוג. אם בני הזוג צועדים יחד, הם נעצרים צעד לפני החופה ועורכים שם את טקס כיסוי ההינומה.

מקובל כי לאחר שהחתן ומלוויו ממשיכים אל החופה, הכלה מברכת את בִּרכַּת הכלה הכוללת בקשות אישיות ופסוקים המאחלים לה ולחתנה חיי נישואין ומשפחה מאושרים. הכלה יכולה לבחור אם לומר את הנוסח המסורתי או לחבר ‘ברכת כלה’ אישית משלה. מאחר והמסורת היהודית רואה ברגעים שלאחר כיסוי הכלה בהינומה ‘שעת חסד’, יש הנותנים בידי הכלה פתקאות עם שמות חולים כדי שתתפלל לרפואתם.

בכמה מקהילות אשכנז נהוג כי בהגיע הכלה אל החופה היא צועדת שבעה סיבובים (ויש הנוהגים שלושה) מסביב לחתן העומד מתחת לחופה, ולצִדיה סובבות גם אִמה ואֵם החתן. בתום הסיבובים הכלה נעמדת לימין החתן והוריה לצדה (או שתי האמהות). לצד החתן עומדים הוריו (או שני האבות), ולידם – הרב והעדים.

החופה נפתחת בקידושין, שבמסגרתם בני הזוג מתחייבים לייחד עצמם זה לזה. הקניין הנעשה בשעת הקידושין אינו מבטא קנייה של הכלה בידי החתן, אלא הוא צעד משפטי של התחייבות כלכלית וזוגית.

התקדשות בני הזוג זה לזו מקבלת את ביטוייה בברכת האירוסין, שאליה נלווית הברכה על היין. הרב נעמד לצד הזוג והוריו ובידו כוס יין, סמל לשפע ולשמחה ומברך:

הרב: [בעדות המזרח מוסיפים: סַבְרֵי מָרָנָן ועונים: לְחַיִּים] בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָ-י אֱ-לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן [בעדות המזרח: הַגֶּפֶן].
הרב: בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָ-י אֱ-לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הָעֲרָיוֹת, וְאָסַר לָנוּ אֶת הָאֲרוּסוֹת, וְהִתִּיר לָנוּ אֶת הַנְּשׂוּאוֹת לָנוּ עַל יְדֵי חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין [בעדות המזרח: בְקִדּוּשִׁין], בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָ-י, מְקַדֵּשׁ עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין [בעדות המזרח: בְקִדּוּשִׁין].

בתום הברכה, הרב נותן לחתן ולכלה לשתות מן היין (נהוג כי אֵם הכלה היא שמשקה את בִּתה).

הרב מזמין את העדים להתקרב אל הזוג, מראה להם את הטבעת ולעתים אף שואל אותם ואת החתן שאלות הנוגעות לערך הטבעת, להליך רכישתה ולמינוי העדים. הכלה מושיטה לחתן את האצבע המורה של יד ימינה, והוא אומר את מילות הקידושין ועונד את הטבעת על אצבעה כשהעדים עוקבים אחר מעשיו. נהוג כי הרב מקריא לחתן את המילים רגע לפני אמירתן, כדי שיאמר אותן במדויק וההתרגשות לא תשכיח אותן ממנו:

החתן: הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּטַבַּעַת זוֹ כְּדַת משֶׁה וְיִשְׂרָאֵל (העדים: מְקֻדֶּשֶׁת, מְקֻדֶּשֶׁת, מְקֻדֶּשֶׁת).

'ברכת שהחיינו’ היא ברכה שמברכים על אירועים מיוחדים וחדשים כדי להביע את השמחה והתודה על הזכות להיות באותו אירוע. יש הנוהגים לאמץ ברכה זו גם לטקס הנישואין. בעדות אשכנז מקובל שהחתן מקבל לכבוד חתונתו טלית חדשה והוא מתעטף בה ומברך ‘ברכת שהחיינו’ במשותף על הטלית ועל הנישואין. לעתים החתן והכלה מתעטפים בטלית יחד או שפורשים את הטלית כיריעת חופה מעל לראשי שניהם ומברכים יחד את הברכה. הכלה יכולה לברך ‘ברכת שהחיינו’ במשותף על הנישואין ועל הטבעת החדשה.

החתן או הזוג: בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָ-י אֱ-לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה.

(יש הנוהגים לערוך כאן את שבירת הכוס, ויש הנוהגים לערכה רק לאחר בִּרכות הנישואין).

כעת הכתובה מוקראת, בארמית או בתרגום העברי, בפי הרב עורך החופה או בפיו של אחד האורחים שהזוג בחר לכבדו בכך. הקראת הכתובה יוצרת הפרדה בין טקס הקידושין לטקס הנישואין. אם בני הזוג אינם רוצים בקריאת הכתובה כלל או שהם רוצים לקצר ולקרוא רק את חלקה הראשון והאחרון – עליהם לסכם זאת מראש עם הרב.

לאחר הקראת הכתובה היא ניתנת לכלה. הכלה יכולה למסור אותה לאמה או לאדם אחר למשמרת. חשוב מאוד לשמור היטב על הכתובה ולזכור לקחתה הביתה. את העתק הכתובה ישלחו בני הזוג או הרב עורך החופה חזרה ללשכת הנישואין.

עיקרו של טקס הנישואין מתבטא בשבע הברכות, הנאמרות בפי הרב או בפי אורחים שבני הזוג בחרו בהם. שתי הברכות הראשונות ניתנות בדרך כלל לאותו מברך. אם רוצים, אפשר למנות מנחה שיכריז לפני כל ברכה על זהות המברך, לדוגמה “בברכה שלישית מכובד סב הכלה, פלוני”. הברכות יכולות להיאמר במנגינת חזנות מסורתית או בלי מנגינה.

תוכן הברכות עובר מעיסוק בבריאת העולם אל בריאת האדם, קיבוץ עם ישראל ואהבת בני הזוג, ויוצר בכך השוואה בין מעשה הבריאה ובין היצירה החדשה של הקמת בית בישראל.

ברכה ראשונה:

המברך: [בעדות המזרח: סַבְרֵי מָרָנָן ועונים: לְחַיִּים] בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָ-י אֱ-לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן [בעדות המזרח: הַגֶּפֶן].

ברכה שנייה:

המברך: בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָ-י אֱ-לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהַכֹּל בָּרָא לִכְבוֹדוֹ.

ברכה שלישית:

המברך: בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָ-י אֱ-לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, יוֹצֵר הָאָדָם.

ברכה רביעית:

המברך: בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָ-י אֱ-לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּצַלְמו, בְּצֶלֶם דְּמוּת תַּבְנִיתוֹ וְהִתְקִין לוֹ מִמֶּנּוּ בִּנְיַן עֲדֵי עַד, בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָ-י יוֹצֵר הָאָדָם.

ברכה חמישית:

המברך: שׂוֹשׂ תָּשִׂישׂ וְתָגֵל הָעֲקָרָה, בְּקִבּוּץ בָּנֶיהָ לְתוֹכָהּ [בעדות המזרח מוסיפים: במְהֵרָה] בְּשִׂמְחָה, בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָ-י מְשַׂמֵּחַ צִיּוֹן בְּבָנֶיהָ.

ברכה שישית:

המברך: שַׂמֵּחַ תְּשַׂמַּח רֵעִים הָאֲהוּבִים, כְּשַׂמֵּחֲךָ יְצִירְךָ בְּגַן עֵדֶן מִקֶּדֶם, בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָ-י מְשַׂמֵּחַ חָתָן וְכַלָּה.

ברכה שביעית:

המברך: בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָ-י אֱ-לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר בָּרָא שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה, חָתָן וְכַלָּה, גִּילָה, רִנָּה, דִּיצָה, וְחֶדְוָה, אַהֲבָה וְאַחֲוָה וְשָׁלוֹם וְרֵעוּת. מְהֵרָה אֲדֹ-נָי אֱ-לֹהֵינוּ יִשָּׁמַע בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחוּצוֹת יְרוּשָׁלָיִם, קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה, קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה, קוֹל מִצְהֲלוֹת חֲתָנִים מֵחֻפָּתָם וּנְעָרִים מִמִּשְׁתֵּה נְגִינָתָם, בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָ-י מְשַׂמֵּחַ חָתָן [בעדות המזרח: הֶחָתָן] עִם הַכַּלָּה.

לאחר הברכות החתן והכלה לוגמים מן היין (נהוג כי החתן משקה את אשתו הכלה מהגביע שבידו).

על פי המנהג המסורתי, החתן שובר כוס מזכוכית בדריכה עליה ברגלו. את הכוס נוהגים לעטוף היטב בנייר אלומיניום, כדי להימנע מפציעה. לפני השבירה החתן אומר את הפסוק:

אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָיִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי, תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַיִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי (תהלים קל”ז 6).

שבירת הכוס עוצרת את השמחה לרגע, כדי להזכיר כי אף שביתם הפרטי של הזוג נוסד זה עתה, עוד ישנם חורבן ורוע בעולם והשמחה אינה שלמה. כבר בתקופת חכמים סימלה שבירת הכוס את הצער על המוות, את ארעיות החיים ואת האבל על חורבן בית המקדש וירושלים. על פי המסורת היהודית, דווקא השילוב שבין החגיגה לזיכרון הוא שמעניק איזון לעולם.

בשלב זה החופה מסתיימת, ועתה אפשר להוסיף נופך אישי, אלמנטים של הדדיות (כגון הענקת טבעת לחתן), ברכות או נאומים. יש לזכור לתאם את התכנית עם הרב עורך החופה.