הצעה לנוהל עבור הליכי חליצה בבתי הדין הרבניים

בישראל מתבצעים כ-20 טקסי חליצה מדי שנה. להליך זה צדדים הלכתיים, חברתיים, משפחתיים ואישיים והוא טומן בחובו מעמסה רגשית המוטלת על כתפי האישה האלמנה ומשפחתה.

דין החליצה מקורו בחוק הייבום המקראי. על פי התורה (דברים כה, ה-י) באם אישה מתאלמנת מאדם שלא היו לו ילדים, אם יש לנפטר אחים היא אינה חוזרת להיות פנויה (כמו אלמנה "רגילה"), אלא היא נשארת ב"זיקה" לאחיי בעלה שנפטר, מצד אביו בלבד. היא אינה  יכולה להינשא בשנית אלא אם כן יתקיים אחד משני דברים: "ייבום" או "חליצה". כאשר אדם נפטר בלא צאצאים חובה על אחיו לייבם את
אשתו של הנפטר, קרי לשאת אותה לאישה במקומו על מנת שתהיה לנפטר המשכיות. במידה ואחיי הנפטר מסרבים לייבם את האלמנה, או אם האלמנה אינה מעוניינת להתייבם ליבמים, מתבצע טקס "חליצה," המשחרר אותה מזיקתה אליהם. טקס זה כולל חליצת נעלו של היבם (האח המייבם) יריקה לרצפה בפניו ומתן הצהרות בפני בית דין. כאשר היבם מסרב לביצוע טקס זה, האישה האלמנה אינה
יכולה להינשא ומעמדה דומה מבחינה הלכתית למסורבת גט.

החל מתקופת התנאים ועד ימינו נחלקו חכמי הדורות אם יש לתת עדיפות לייבום או לחליצה. בתקנה משנת 1950 אסרה הרבנות הראשית על ייבום אלא במקרים חריגים ומאז מנהיגה באופן גורף חליצה כפתרון לאלמנה שבעלה נפטר ללא ילדים.

משום שמדובר בהליך נדיר יחסית (כ- 20 תיקים נפתחים בשנה) לא קיים נוהל מסודר לביצועו. כתוצאה מכך הדבר נתון לשיקולם של בתי הדין המקומיים, שאינם תמיד רגישים לצרכי הצדדים ולצרכי האישה הנדרשת לחליצה בפרט. פעמים רבות שההליכים נכפים על הצדדים, ללא כל הסבר או מתן אפשרות להשפעה על הטקס ועיצובו, גם כאשר הדבר אפשרי מבחינת ההלכה. כמו כן, ברוב המקרים האישה הנדרשת לחליצה נותרת לבדה, ללא ליווי, כאשר סביבה עשרות ולעתים מאות גברים זרים, ששותפים להליך או מגיעים על מנת לצפות ו"ללמוד" כיצד מתנהל טקס החליצה. נשים שפנו למרכז הסיוע של 'עתים,' לאחר שנדרשו לעבור הליך זה, תיארו באופן קשה את החוויה וסיפרו כי: "פגישתי הראשונה ברבנות הייתה פולשנית ולא נעימה"; "הרגשתי מושפלת ונרמסת"; "חשתי אבודה, כועסת, מתוסכלת ובעיקר – שאין לי שום רצון להמשיך את התהליך" ועוד.

מטרת הצעה זו היא להסדיר את ההליך על מנת לתת שירות ראוי לצדדים, במסגרת ההלכה וחוקיה של מדינת ישראל, באופן ששם דגש על שקיפות ההליך ושמירת כבודם ופרטיותם של הצדדים. אנו מציעים כי הרבנות הראשית לישראל תאמץ הצעה זו ותפרסם אותה במסגרת נוהל רשמי, במטרה למנוע פגיעה נוספת בצדדים, שמתלווה לכאב ולצער באובדן יקירם, ולפעול מתוך גישה המכבדת את
צרכיהם תוך הפגת העמימות והחשש מפני ביצוע ההליך. נוהל זה אינו בא לשנות או לגרוע מהמצב המשפטי הנוכחי הנוגע לחליצה כפי שהוא מוסדר בחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) תשי"ג- 1953 ובתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים.