מאת עו"ד אלעד קפלן. פורסם במקור באתר כיפה
בשנים האחרונות ניכרת ירידה חדה, יש שיאמרו צלילה חופשית, במספר הנרשמים לנישואים ברבנות. בזמן שהציבור גדל, מספר הנרשמים לנישואים קטן. מנגד, אנו עדים לעלייה במספר הזוגות שמתחתנים בחו"ל, באופן פרטי או חיים יחד כזוג ללא חופה וקידושין.
נתוני הלמ"ס: ירידה של 12% בשנים האחרונות בזוגות הנרשמים לנישואין ברבנות
רבים מבקשים לטעון כי אילו הרבנות תהיה נחמדה או נגישה יותר, הציבור יחזור לחיק הממסד הדתי. לפי טיעון זה, הציבור חושש מיהדות מיושנת, ארכאית, שמנותקת מהחיים המודרניים. ככל שהרבנות תפגין מאור פנים, תדבר בשפה שמוכרת יותר לכלל הציבור, ותקל על ההליכים הביורוקרטיים, זה יסייע לקרב את הציבור בחזרה ליהדות. זו גם הייתה הצהרת הכוונות של השר לשירותי דת החדש, בנאום כניסתו לתפקיד. אין להקל ראש בטיעון הזה. אין שום ספק שעם ישראל זקוק לממסד דתי נגיש ומאיר פנים ולהקלה בביורוקרטיה, בשירותי הדת ובכלל.
אולם, זהו לא לב העניין.
אדרבא, בשנים האחרונות עברה הרבנות תהליכים של שיפור שירותיה. אם לפני פחות מעשור עוד ניתן היה למצוא במועצות הדתיות קלסרים מאובקים, מערכות מחשב מיושנות ופקידים שאינם יודעים להשתמש באמצעי תקשורת מקוונים, כיום המציאות היא אחרת. במכתב פרישה של מנכ"ל הרבנות היוצא, הרב משה דגן, הוא התגאה השבוע בתהליכים שקידם בדבר "דיגיטציה ומחשוב מערכות המידע והשירותים של הרבנות הראשית". אכן, מערכות אלו הן בקדמת השירות הציבורי ומאפשרות טיפול יעיל, חיסכון בזמן והקלה בהליכים הביורוקרטיים. כמובן שעדיין ישנן בעיות, אבל הרבה פחות.
ובכל זאת, במהלך אותן שנים של שיפור השירותים, מספר הנרשמים לנישואים המשיך לרדת בהתמדה.
זה לא משום שהציבור אינו מודע לשיפורים במערכות אלו, אלא משום שהוא מודע גם למדיניות של הגוף שמפעיל אותן. אנשים רבים מפחדים לגשת לרבנות – ובצדק.
לצד שיפור השירות, החמירה הרבנות באופן שיטתי את נהליה ביחס לעולים ומתגיירים, בניגוד למסורת ההלכתית. כל מי שהוא, הוריו או אפילו הוריהם עלו לישראל ממדינת אחרת, עלול למצוא את עצם שייכותו לעם היהודי תחת חקירה. למעשה, גם אם מדובר במשפחה שעלתה לישראל כיהודים (מצד האם), נרשמה כך במרשם האוכלוסין, וחלק מקרוביהם כבר נישאו ברבנות, הם עדיין אינם מוגנים.
בשנים האחרונות, הגישה החשדנית, שהחלה בשנות ה-80 וה-90 עם עלייתם של יהודים מברית המועצות ואתיופיה, התרחבה גם לעולים מקהילות יהודיות בארצות הברית ואירופה, כאשר פקידי הרבנות אינם מכירים ברבניהן. עבור אזרחים רבים, השאלה אם להינשא ברבנות אינה נוגעת בטיב השירות, אלא במידת הסכנה הכרוכה בכך לזהותם היהודית.
אותן מערכות דיגיטציה ומחשוב בהן מתגאה הרבנות, משמשות גם להרחבת המעקב אחר אזרחי ישראל. כאשר מאגרי יוחסין ממוחשבים של "ספק יהודים" הולכים ומתרחבים, מדוע שאזרחי ישראל יפנו לגוף ציבורי שמבקש לבלוש אחריהם ולהעלות סימני שאלה לגבי כשרותם לבוא בקהל?
יתרה מזאת, הרבנות מסרבת בעקשנות לקבל פסיקות הלכה שיטיבו עם מעמדן של נשים שבאות בשעריה. משום כך, אישה שמתחתנת ברבנות עדיין עלולה למצוא את עצמה תחת חקירה על מערכות יחסיה ואף למצוא את עצמה או את ילדיה ברשימות של פסולי חיתון. גם עבור זוגות שאינם מאמינים כי ייפרדו, ועוד יותר מכך אינם מעלים בדמיונם חלילה מצב של בגידה, לא מתקבל על הדעת שבית דין רבני יחקור אותם על כך או ימנע מהם לקבל החלטה על סיום מערכת היחסים.
הצטמצמות מערך הנישואים של הרבנות מעידה כי הציבור מבין היטב את המדיניות החדשה. הציבור איננו מסתפק ביהדות מחייכת, אלא זקוק ליהדות מכבדת. המציאות המצערת היא שרישום לנישואים ברבנות הפך עבור חלקים מהציבור הישראלי לסכנה של ממש. גישה זו מנוגדת לכל מה שהיה מקובל לאורך המסורת היהודית, שהייתה מבוססת על אמון וחתרה לאחדות, ביקשה למצוא פתרונות – ולא להערים קשיים. נתוני הנרשמים לנישואים מחייבים חשבון נפש ושינוי מדיניות. ויפה שעה אחת קודם.
