טקס הקבורה וטקס העליה לקבר

לאחר הטמנת הנפטר בקבר וסתימת הגולל עליו, הקברן מכסה את הקבר במעט עפר ואומר שלוש פעמים "וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְלֹא יַשְׁחִית וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ". הנוכחים בלוויה מוזמנים להשתתף בכיסוי הקבר בעפר. בתום הקבורה איש החברה קדישא אומר את תפילת צידוק הדין (בימי שמחה שבהם לא נוהגים להספיד, גם אין אומרים את תפילת צידוק הדין).

צידוק הדין – מנהג קהילות אשכנז

הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט, אֵ-ל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא.

הַצּוּר תָּמִים בְּכָל פֹּעַל, מִי יֹאמַר לוֹ מַה תִפְעָל, הַשַּׁלִיט בְּמַטָּה וּבְמַעַל, מֵמִית וּמְחַיֶּה, מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל.

הַצּוּר תָּמִים בְּכָל מַעֲשֶׂה, מִי יֹאמַר לוֹ מַה תַּעֲשֶׂה, הָאוֹמֵר וְעֹשֶׂה, חֶסֶד חִנָּם לָנוּ תַעֲשֶׂה, וּבִזְכוּת הַנֶּעֱקַד כְּשֶׂה, הַקְשִׁיבָה וַעֲשֵׂה.

צַדִּיק בְּכָל דְּרָכָיו הַצוּר תָּמִים, אֶרֶךְ אַפַּיִם וּמָלֵא רַחֲמִים, חֲמָל נָא וְחוּס נָא עַל אָבוֹת וּבָנִים, כִּי לְךָ, אָדוֹן, הַסְּלִיחוֹת וְהָרַחֲמִים.

צַדִּיק אַתָּה אֲדֹנָ-י לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת, אֲשֶׁר בְּיָדְךָ פִּקְדוֹן כָּל רוּחוֹת, חָלִילָה לְךָ זִכְרוֹנֵנוּ לִמְחוֹת, וְיִהְיוּ נָא עֵינֶיךָ בְּרַחֲמִים עָלֵינוּ פְקוּחוֹת, כִּי לְךָ, אָדוֹן, הָרַחֲמִים וְהַסְּלִיחוֹת.

אָדָם אִם בֶּן שָׁנָה יִחְיֶה, אוֹ אֶלֶף שָׁנִים יִחְיֶה, מַה יִתְרוֹן לוֹ, כְּלֹא הָיָה יִהְיֶה, בָּרוּך דַּיָּן הָאֱמֶת, מֵמִית וּמְחַיֶּה.

בָּרוּךְ הוּא, כִּי אֱמֶת דִּינוֹ, וּמְשׁוֹטֵט הַכֹּל בְּעֵינוֹ, וּמְשַׁלֵּם לְאָדָם חֶשְׁבּוֹנוֹ וְדִינוֹ, וְהַכֹּל לִשְׁמוֹ הוֹדָיָה יִתֵּנוּ.

יָדַעְנוּ אֲדֹנָ-י כִּי צֶדֶק מִשְׁפָּטֶךָ, תִּצְדַּק בְּדָבְרֶךָ וְתִזְכֶּה בְּשָׁפְטֶךָ, וְאֵין לְהַרְהֵר אַחַר מִדַּת שָׁפְטֶךָ, צַדִּיק אַתָּה אֲדֹנָ-י, וְיָשָׁר מִשְׁפָּטֶיךָ.

דַּיָּן הָאֱמֶת, שֹׁפֵט צֶדֶק וֶאֱמֶת, בָּרוּךְ דַּיַּן הָאֱמֶת, כִּי כָל מִשְׁפָּטָיו צֶדֶק וֶאֱמֶת.

נֶפֶשׁ כָּל חַי בְּיָדֶךָ, צֶדֶק מָלְאָה יְמִינֶךָ וְיָדֶךָ, רַחֵם עַל פְּלֵיטַת צֹאן יָדֶיךָ, ותֹאמַר לַמַּלְאָךָ הֶרֶף יָדֶךָ.

צידוק הדין – מנהג עדות המזרח

צַדִּיק אַתָּה אֲדֹנָ-י, וְיָשָׁר מִשְׁפָּטֶיךָ.

צַדִּיק אֲדֹנָ-י בְּכָל דְּרָכָיו, וְחָסִיד בְּכָל מַעֲשָׂיו.

צִדְקָתְךָ צֶדֶק לְעוֹלָם, וְתוֹרָתְךָ אֱמֶת.

מִשְׁפְּטֵי אֲדֹנָ-י אֱמֶת, צָדְקוּ יַחְדָּו.

בַּאֲשֶׁר דְּבַר מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן, וּמִי יֹאמַר לוֹ מַה תַּעֲשֶׂה.

וְהוּא בְאֶחָד וּמִי יְשִׁיבֶנּוּ, וְנַפְשׁוֹ אִוְּתָה וַיָּעַשׂ.

קָטֹן וְגָדוֹל שָׁם הוּא, וְעֶבֶד חָפְשִׁי מֵאֲדֹנָיו.

הֵן בַּעֲבָדָיו לֹא יַאֲמִין, וּבְמַלְאָכָיו יָשִׂים תָּהֳלָה.

אַף כִּי אֱנוֹשׁ רִמָּה, וּבֶן אָדָם תּוֹלֵעָה.

הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט, אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא.

דַּיָּן הָאֱמֶת, שֹׁפֵט צֶדֶק וֶאֱמֶת, בָּרוּךְ דַּיַּן הָאֱמֶת, כִּי כָל מִשְׁפָּטָיו צֶדֶק וֶאֱמֶת.

בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח, וּמָחָה אֲדֹנָ-י אֲדֹנָ-י (אומרים: אֲדֹנָ-י אֱ-לֹהִים) דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים,

וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ כִּי אֲדֹנָ-י דִּבֵּר.

יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן, הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ, וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל.

וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְלֹא יַשְׁחִית, וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ, וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ.

אֲדֹנָ-י הוֹשִׁיעָה, הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ.

בקהילות אשכנז יש המוסיפים את הפסוקים האלה, המבטאים את מבטחו של האדם בצדקת אלוהיו:

גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה, אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְּקוּחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְנֵי אָדָם, לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו.

לְהַגִּיד כִּי יָשָׁר אֲדֹנָ-י, צוּרִי וְלּא עַוְלָתָה בּוֹ. אֲדֹנָ-י נָתַן, וַאֲדֹנָ-י לָקָח, יְהִי שֵׁם אֲדֹנָ-י מְבוֹרָךְ.

וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְלֹא יַשְׁחִית, וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ, וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ.

לאחר תפילת צידוק הדין (ולעתים במקומה) נאמר על ידי איש החברה קדישא מזמור תהלים ט"ז, שעניינו הסתמכות על הא-ל בעת צרה:

תהלים ט"ז

מִכְתָּם לְדָוִד שָׁמְרֵנִי אֵ-ל כִּי חָסִיתִי בָךְ:

אָמַרְתְּ לַאֲדֹנַ-י אֲדֹנָי אָתָּה טוֹבָתִי בַּל עָלֶיךָ:

לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה וְאַדִּירֵי כָּל חֶפְצִי בָם:

יִרְבּוּ עַצְּבוֹתָם אַחֵר מָהָרוּ בַּל אַסִּיךְ נִסְכֵּיהֶם מִדָּם וּבַל אֶשָּׂא אֶת שְׁמוֹתָם עַל שְׂפָתָי:

אֲדֹנַ-י מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי אַתָּה תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי:

חֲבָלִים נָפְלוּ לִי בַּנְּעִמִים אַף נַחֲלָת שָׁפְרָה עָלָי:

אֲבָרֵךְ אֶת אֲדֹנַ-י אֲשֶׁר יְעָצָנִי אַף לֵילוֹת יִסְּרוּנִי כִלְיוֹתָי:

שִׁוִּיתִי אֲדֹנַ-י לְנֶגְדִּי תָמִיד כִּי מִימִינִי בַּל אֶמּוֹט:

לָכֵן שָׂמַח לִבִּי וַיָּגֶל כְּבוֹדִי אַף בְּשָׂרִי יִשְׁכֹּן לָבֶטַח:

כִּי לֹא תַעֲזֹב נַפְשִׁי לִשְׁאוֹל לֹא תִתֵּן חֲסִידְךָ לִרְאוֹת שָׁחַת:

תּוֹדִיעֵנִי אֹרַח חַיִּים שׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת פָּנֶיךָ נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח:

כעת נעמדים האבלים בקרבת מקום ואומרים יחדיו את תפילת הקדיש המיוחדת, קדיש הגדול או קדיש דאתחדתא – הנאמרת רק בעת הקבורה (ולא בימי זכרון אחרים). קדיש זה מבטא ציפייה לישועה, להתחדשות ולתחיית המתים ושונה מקדיש היתום שנאמר קודם.

קַדִּישׁ דְאִתְחַדְתָּא

האבלים: יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא.

הקהל: אָמֵן.

האבלים: בְּעָלְמָא דִּי הוּא עָתִיד לְאִתְחַדְתָּא, וּלְאַחֲיָאה מֵתַיָּא, וּלְאַסָּקָא יַתְּהוֹן לְחַיֵּי עָלְמָא, וּלְמִבְנָא קַרְתָּא דִּי יְרוּשְלֵם, וּלְשַׁכְלְלָא הֵיכָלֵהּ בְּגַוָּהּ, וּלְמֶעֱקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מִן אַרְעָה, וּלְאָתָבָא פּוּלְחָנָא דִּי שְׁמַיָּא לְאַתְרָהּ, וְיַמְלִיך קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בּמַלְכוּתֵה וִיקָרֵהּ, וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵה, וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ.

הקהל: אָמֵן.

האבלים: בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן.

הקהל והאבלים: אָמֵן. יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא.

האבלים: יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא, בְּרִיךְ הוּא.

הקהל: אָמֵן (או: בְּרִיךְ הוּא).

האבלים: לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא (בעשרת ימי תשובה: לְעֵלָּא וּלְעֵלָּא מִכָּל בִּרְכָתָא) וְשִׁירָתָא, תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחֱמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.

הקהל: אָמֵן.

האבלים:

לפי נוסח אשכנז ונוסח אחיד: יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, וְחַיִּים עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.

לפי נוסח עדות המזרח: יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֵיוַח וְהַצָּלָה, לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן.

הקהל: אָמֵן.

האבלים: (פוסעים שלוש פסיעות לאחור) עוֹשֶׂה שָׁלוֹם (בעשרת ימי תשובה: הַשָּׁלוֹם) בִּמְרוֹמָיו, הוּא (לפי נוסח עדות המזרח מוסיפים: בְּרַחֲמָיו) יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.

הקהל: אָמֵן.

סופו של טקס הקבורה בתפילת אזכרה או בתפילת אשכבה, הנאמרת בפי איש החברה קדישא או בפי אחד ממכרי הנפטר.

תפילת אל מלא רחמים – נוסח אשכנז:

אֵ-ל מָלֵא רַחֲמִים שׁוֹכֵן בַּמְּרוֹמִים, הַמְצֵא מְנוּחָה נְכוֹנָה עַל כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה, בְּמַעֲלוֹת קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים כְּזֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים, לְנִשְׁמַת פלוני/ת בן/ת פלוני ופלונית [ומזכירים השם המלא של הנפטר/ת ושמות הוריו/ה] שֶׁהָלַךְ לְעוֹלָמו/שֶׁהָלְכָהְ לְעוֹלָמָה.ֹ בַּעֲבוּר שֶׁבְּלִי נֶדֶר אֶתֵּן צְדָקָה בְּעַד הַזְכָּרַת נִשְׁמָתוֹ/תָהּ [ויש אומרים במקום: בעבור שאנו מתפללים לעילוי נשמתו/תה], בְּגַן עֵדֶן תְּהֵא מְנוּחָתו/תָה. לָכֵן בַּעַל הָרַחֲמִים יַסְתִּירֵהוּ/רָהּ בְּסֵתֶר כְּנָפָיו לְעוֹלָמִים, וְיִצְרֹר בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת נִשְׁמָתו/תהּ,ֹ אֲדֹנָ-י הוּא נַחֲלָתוֹ/תָהּ וְיָנוּחַ/ וְתָנוּחַ בְּשָּׁלוֹם עַל מִשְׁכָּבוֹ/בָהּ וְנֹאמַר אָמֵן.

תפילת אשכבה לנפטר ולנפטרת [נוסח מקוצר] – נוסח עדות המזרח:

הַמְּרַחֵם עַל כָּל בְּרִיוֹתָיו, הוּא יָחוֹס וְיַחְמוֹל וִירַחֵם עַל נֶפֶשׁ, רוּחַ וּנְשָמָה שֶׁל פלוני/ת בן/ת פלוני ופלונית [ומזכירים השם המלא של הנפטר/ת ושמות הוריו/ה]. רוּחַ אֲדֹנָ-י תְּנִיחֶנוּ/נָּה בְּגַן עֵדֶן. הוּא/הִיא וְכָל יִשְׂרָאֵל הַשּׁוֹכְבִים/וֹת עִמּוֹ/עִמָּהּ בִּכְלַל הָרַחֲמִים וְהַסְּלִיחוֹת וְכֵן יְהִי רָצוֹן וְנֹאמַר אָמֵן.

כדי להקפיד בכבודו של הנפטר אף לאחר מותו, יש קהילות הנוהגות לסיים את הטקס בבקשת מחילה מן המת, שאומר הקברן בפנייה אישית אל המת:

פלוני/ת בן/בת פלוני ופלונית [כאן נאמר השם המלא של הנפטר/ת ושמות הוריו/ה],

בְּשֵׁם הַחֶבְרָה קַדִּישָׁא, בְּשֵׁם הֶחָבֵרִים שֶׁהִתְעַסְּקוּ בְּךָ/בָּךְ, בְּשֵׁם מִשְׁפָּחְתְךָ/תֶךְ וְיְדִידֶיךָ/דַיִךְ,

אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְךָ/מִמְךְ מְחִילָה. אִם חָס וְשָׁלוֹם פָּגַמְנוּ אֵיזֶה דָּבָר בַּטָּהֳרָה, בִּנְשִׂיאָת הַמִטָּה אוֹ בְּתִּקּוּן הַקֶבֶר,

סְלָח/סִלְחִי נָא לָנוּ, כִּי שְׁגָגָה הִיא. כָּל מַה שְׁעָשִׂינוּ הָיָה לִכְבוֹדְךָ/דֵךְ עַל פִּי מִנְהָג הַמָקוֹם.

אָנוּ פּוֹטְרִים אוֹתְךָ/אוֹתָךְ מִהֶיוֹת חָבֵר/ה בְּכָל חֶבְרָה אוֹ אֲגֻדָּה אֵיזוֹשֶׁהִי.

לֵךְ/לְכִי בְּשָׁלוֹם וְתָּנוּחַ/חִי עַל מִשְׁכָּבְךָ/בֵךְ בְּשָׁלוֹם, וְתַּעְמוֹד/מְדִי לְגוֹרָלְךָ/לֵךְ לְקֵץ הַיָמִים.

הְיֵה/היִי נָא מֵלִיץ/צַת טוֹב בְּעַד מִשְׁפָּחְתְךָ/תֵךְ וִידִידֶיךָ/דַיִךְ,

וְחַיִּים וְשָׁלוֹם יִהְיֶה לָנוּ וְלְכָּל יִשְׂרָאֵל עַד הָעוֹלָם. אָמֵן.

כאשר מסתיים טקס הקבורה נוהגים המשתתפים לגשת לרגע אל הקבר ולהניח עליו אבן או עשב שנלקחו מהאדמה הקרובה. בעת הנחת האבן או העשב נוהגים לומר: "זָכוּר כִּי עָפָר אֲנָחְנוּ" (תהלים ק"ג 14). מנהג הנחת האבן חוזר לא רק בעת הקבורה עצמה, אלא בכל עת שפוקדים את קברי ישראל.

אבלים שהביאו עמם נעלי בד או גומי יכולים כעת לחלוץ את נעלי העור ולהחליפן, כאחד מסימני האבלות.

בטרם עוזבים המלווים את המקום, הם פונים לנחם את האבלים: הקהל מסתדר בשתי שורות, והאבלים חולצים את נעליהם ועוברים בין השורות. בזמן המעבר, מנחמים אותם הנוכחים באמירה:

"הַמָּקוֹם יְנַחֵם אֶתְכֶם בְּתוֹךְ שְׁאָר אֲבֵלֵי צִיוֹן וִירוּשָׁלָיִם" (על פי ירמיה ל"ג 11-10, מקובל בקהילות אשכנז), "מִן הַשָּׁמַיִם תְּנוּחֲמוּ" או "בִּירוּשָׁלִַים תְּנֻחָמו" (על פי ישעיה ס"ו 13, מקובל בקהילות המזרח).

אם הקבורה נערכה זמן קצר לפני שקיעת השמש והאבלים רוצים להחשיב את יום הקבורה כאחד מימי השבעה, הם חולצים את הנעליים ויושבים באופן סמלי לרגעים אחדים ליד הקבר, ואנשים ניגשים אליהם ומנחמים אותם.