Itim > טקס הקבורה וטקס העליה לקבר
נפטר לך קרוב? כאן תמצאו מידע על הסידורים לקבורה, על טקס הלוויה ומנהגי אבלות, כמה עולה קבר ומצבה, על זכויות נשים בבית העלמין, קבורת תינוקות, נפלים וחסרי דת
טקס הטהרה נעשה לכבודו של המת, והוא כולל פעולות של רחצת הגופה, הלבשתה והכנתה לקבורה. את הפעולות האלה מבצעים אנשי החברה קדישא הקרויים "מתעסקים", והם מצוּוים על נהיגת כבוד מירבי בנפטר. גברים מטפלים בנפטרים גברים, ונשים – בנשים. הטקס נעשה בחדר המיועד לכך שנמצא בדרך כלל ליד בית הלוויות.
המתעסקים מניחים את גוף הנפטר על קורה מיוחדת, רגליו לכיוון הדלת ופניו לפנים החדר. זהו סמל לכך שעם פטירתו של אדם הוא נפרד מהגוף, מהחומריות ומהטומאה (המסומלת ברגליים), וכל שנותר הוא נשמתו הטהורה (המסומלת בראש). בזמן הטהרה המתעסקים אומרים פסוקים שונים הנוגעים לרחיצה, טהרה והלבשה, כדוגמת הפסוק:
"וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם" (יחזקאל ל"ו 25)
אמירת הפסוקים הנוגעים לטקס הטהרה מונעת מן המתעסקים לדבר דברי חולין, כאשר המת מוטל לפניהם.
בזמן רחצת ראשו ושערותיו של הנפטר, המתעסקים מכסים את שאר הגוף כדי לשמור על כבודו. לבסוף מסרקים את שערו של המת, מנקים ומקצצים את ציפורניו ורוחצים אותו. מנהג ירושלים באשר לנפטרים גברים הוא לסיים טקס זה בטבילת הגוף במקווה טהרה, ולא ברחצה נוספת. לאחר הרחצה, מלבישים את הנפטר בבגדים מיוחדים הנקראים "תכריכים", העשויים מבד לבן פשוט, והם כוללים מכנסיים, חולצה, כתונת, כובע ועוד. מעל לבגדים, נעטף הגוף בבד לבן גדול הקרוי "סובב". נפטר גבר נעטף בדרך כלל לשעת הלוויה גם בטלית, וזו יכולה להיות טליתו האישית. הטלית מוסרת מן הגופה בזמן הקבורה ונשארת בידי המשפחה.
טקס הלוויה מתחיל בדרך כלל בהתכנסות בני המשפחה והחברים ב"בית הלוויות", הקרוי גם "בית ההספד" ו"אוהל התפילה".
לפני ההספדים ובטרם ההבאה של מיטת המת לאולם בית הלוויות, אנשי חברא קדישא עוזרים לבני המשפחה לערוך את הקריעה בבגדיהם. אצל עדות המזרח עושים את הקריעה לאחר הקבורה. הקרע נעשה בבגד העליון מעל החזה. באבלות על הורים הוא נעשה בצד השמאלי (מקום הלב), ובאבלות על שאר הקרובים – בצד הימני. הקרע צריך להיות ממשי ולהיראות, והוא נעשה בסכין חדה או במספריים. בדרך כלל איש החברה קדישא קורע את תחילת הקרע (במידת האפשר, גבר עבור גברים ואישה עבור נשים), והאבל מגדילו במשיכת דש הבגד הקרוע מלמעלה למטה. לעתים, לבקשת המשפחה, במקום איש החברה קדישא מתחיל את הקרע אחד הקרובים או הידידים.
האבלים עומדים בזמן הקריעה, ולאחריה הם מברכים את ברכת "דיין האמת", המצדיקה את הדין האלוהי על הטוב ועל הרע שבו:
"בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָ-י אֱ-לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם דַּיַּן הָאֱמֶת".
לאחר הקריעה מביאים את מיטת המת לאולם, ונאמרים ההספדים על המת.
שימו לב! על פי הנחיות הרבנות הראשית והמשרד לשירותי דת, נשים המבקשות להספיד יכולות לעשות כן, וכן ללכת אחר מיטת הנפטר אם רצונן בכך.
בזמנים מיוחדים המתאפיינים באווירה של שמחה על פי המסורת היהודית מקובל שלא להספיד מתים. כך בראשי חודשים, בחנוכה ופורים, לכל אורך החודשים ניסן ותשרי ובשלושה-עשר הימים הראשונים של חודש סיון. בימים אלו ניתן לשאת במקום ההספד "דברי פרידה" קצרים. אם החברה קדישא אינה מאפשרת את אמירת הדברים בבית הלוויות, אפשר לאמרם לאחר מכן, ליד הקבר.
לאחר ההספדים עורך הלוויה מקריא מפרקי אבות את המשנה הראשונה בפרק ג:
עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר:
הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאֵין אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵירָה;
דַּע מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן.
מֵאַיִן בָּאתָ – מִטִּפָּה סְרוּחָה,
וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ – לִמְקוֹם עָפָר, רִמָּה וְתוֹלֵעָה,
וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן – לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
יש הנוהגים להשמיע משנה זו שוב ושוב, בכל פעם שמזיזים את מיטת המת ממקומה, ואת הקטעים "מִטִּפָּה סְרוּחָה" ו"לִמְקוֹם עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה" נוהגים לומר בלחש, בשל כבוד הנפטר.
לאחר מכן האבלים אומרים בארמית קדיש יתום. אישה רשאית לומר קדיש בשעת הלוויה.
האבלים: יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא.
הקהל: אָמֵן.
האבלים: בְּעָלְמָא דִּי בְרָא כִרְעוּתֵה, וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵה, וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵה, וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ.
הקהל: אָמֵן.
האבלים: בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן.
הקהל והאבלים: אָמֵן. יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא.
האבלים: יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא, בְּרִיךְ הוּא.
הקהל: אָמֵן [או: בְּרִיךְ הוּא].
האבלים: לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא [בעשרת ימי תשובה: לְעֵלָּא וּלְעֵלָּא מִכָּל בִּרְכָתָא] וְשִׁירָתָא, תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחֱמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.
הקהל: אָמֵן.
האבלים:
לפי נוסח אשכנז ונוסח אחיד: יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, וְחַיִּים עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.
לפי נוסח עדות המזרח: יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֵיוַח וְהַצָּלָה, לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן.
הקהל: אָמֵן.
האבלים: [פוסעים שלוש פסיעות לאחור] עוֹשֶׂה שָׁלוֹם [בעשרת ימי תשובה: הַשָּׁלוֹם] בִּמְרוֹמָיו, הוּא [לפי נוסח עדות המזרח מוסיפים: בְּרַחֲמָיו] יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.
הקהל: אָמֵן.
האבלים: יתגדל ויתקדש שמו הגדול.
הקהל: אמן.
האבלים: בעולם שברא כרצונו וימליך מלכותו ויצמיח ישועתו ויקרב משיחו.
הקהל: אמן.
האבלים: בחייכם ובימיכם ובחיי כל בית ישראל במהרה ובזמן קרוב, ואמרו אמן.
הקהל והאבלים: אמן. יהי שמו הגדול מבורך, לעולם ולעולמי עולמים.
האבלים: יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל שמו של הקדוש ברוך הוא.
הקהל: אמן [או: ברוך הוא].
האבלים: למעלה מכל הברכות [בעשרת ימי תשובה: למעלה ולמעלה מכל הברכות] והשירות, התשבחות והנחמות, הנאמרות בעולם, ואמרו אמן.
הקהל: אמן.
האבלים:
לפי נוסח אשכנז ונוסח אחיד: יהי שלום רב מן השמים וחיים טובים עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן.
לפי נוסח עדות המזרח: יהי שלום רב מן השמים, חיים ושובע ונחמה והצלה ורפואה וגאולה וסליחה וכפרה ורווח והצלה, לנו ולכל עמו ישראל ואמרו אמן.
הקהל: אמן.
האבלים: [פוסעים שלוש פסיעות לאחור] עושה שלום [בעשרת ימי תשובה: השלום] במרומיו הוא [לפי נוסח עדות המזרח מוסיפים: ברחמיו] יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן.
הקהל: אמן.
אחרי אמירת ההספדים והקדיש מתחילה ההליכה אל הקבר, ובמהלכה עוצרים פעמים מספר לשם אמירת פסוקים שונים. אנשי החברה קדישא המנהלים את הלוויה אומרים את המזמורים השונים, ואילו תפילת הקדיש נאמרת על ידי האבלים עצמם. כאשר הנפטר הוא גבר נאמר מזמור תהלים צ"א, וכאשר הנפטרת היא אישה נאמר בנוסף גם פרק ל"א בספר משלי.
יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן בְּצֵל שַׁדַּ-י יִתְלוֹנָן:
אמַר לַאֲדֹנַ-י מַחְסִי וּמְצוּדָתִי, אֱ-לֹהַי אֶבְטַח בּוֹ:
כִּי הוּא יַצִּילְךָ מִפַּח יָקוּשׁ, מִדֶּבֶר הַוּוֹת:
בְּאֶבְרָתוֹ יָסֶךְ לָךְ וְתַחַת כְּנָפָיו תֶּחְסֶה. צִנָּה וְסֹחֵרָה אֲמִתּוֹ:
לֹא תִירָא מִפַּחַד לָיְלָה, מֵחֵץ יָעוּף יוֹמָם:
מִדֶּבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹך, מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם:
יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ. אֵלֶיךָ לֹא יִגָּשׁ:
רַק בְּעֵינֶיךָ תַבִּיט, וְשִׁלֻּמַת רְשָׁעִים תִּרְאֶה:
כִּי אַתָּה אֲדֹנָ-י מַחְסִי, עֶלְיוֹן שַׂמְתָּ מְעוֹנֶךָ:
לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה, וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ:
כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּך לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ:
עַל כַּפַּיִם יִשָּׂאוּנְך, פֶּן תִּגּוֹף בָּאֶבֶן רַגְלֶךָ:
עַל שַׁחַל וָפֶתֶן תִּדְרֹךְ, תִּרְמֹס כְּפִיר וְתַנִּין:
כִּי בִי חָשַׁק וַאֲפַלְּטֵהוּ, אֲשַׂגְּבֵהוּ כִּי יָדַע שְׁמִי:
יִקְרָאֵנִי וְאֶעֱנֵהוּ, עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה, אֲחַלְּצֵהוּ וַאֲכַבְּדֵהוּ:
אֹרֶךְ יָמִים אַשְׂבִּיעֵהוּ, וְאַרְאֵהוּ בִּישׁוּעָתִי:
משלי ל"א, 31-10 – תוספת לנפטרת אישהאֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא, וְרָחֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ:
בָּטַח בָּהּ לֵב בַּעְלָהּ, וְשָׁלָל לֹא יֶחְסָר:
גְּמָלַתְהוּ טוֹב וְלֹא רָע, כֹּל יְמֵי חַיֶּיהָ:
דָּרְשָׁה צֶמֶר וּפִשְׁתִּים, וַתַּעַשׂ בְּחֵפֶץ כַּפֶּיהָ:
הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר, מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ:
וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה, וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ וְחֹק לְנַעֲרוֹתֶיהָ:
זָמְמָה שָׂדֶה וַתִּקָּחֵהוּ, מִפְּרִי כַפֶּיהָ נָטְעָ כָּרֶם:
חָגְרָה בְעוֹז מָתְנֶיהָ, וַתְּאַמֵּץ זְרוֹעוֹתֶיהָ:
טָעֲמָה כִּי טוֹב סַחְרָהּ, לֹא יִכְבֶּה בַלַּיְלָ נֵרָהּ:
יָדֶיהָ שִׁלְּחָה בַכִּישׁוֹר, וְכַפֶּיהָ תָּמְכוּ פָלֶךְ:
כַּפָּהּ פָּרְשָׂה לֶעָנִי, וְיָדֶיהָ שִׁלְּחָה לָאֶבְיוֹן:
לֹא תִירָא לְבֵיתָהּ מִשָּׁלֶג, כִּי כָל בֵּיתָהּ לָבוּשׁ שָׁנִים:
מַרְבַדִּים עָשְׂתָה לָּהּ, שֵׁשׁ וְאַרְגָּמָן לְבוּשָׁהּ:
נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעְלָה, בְּשִׁבְתּוֹ עִם זִקְנֵי אָרֶץ:
סָדִין עָשְׂתָה וַתִּמְכּוֹר, וַחֲגוֹר נָתְנָה לַכְּנַעֲנִי:
עוז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ, וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן:
פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה, וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ:
צוֹפִיָּה הֲלִיכוֹת בֵּיתָהּ, וְלֶחֶם עַצְלוּת לֹא תֹאכֵל:
קָמוּ בָנֶיהָ וַיְאַשְּׁרוּהָ, בַּעְלָהּ וַיְהַלְלָהּ:
רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל, וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה:
שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת אֲדֹנָ-י הִיא תִתְהַלָּל:
תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ, וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ:
כעת חוזרים האבלים ואומרים קדיש יתום.
לאחר הטמנת הנפטר בקבר וסתימת הגולל עליו, הקברן מכסה את הקבר במעט עפר ואומר שלוש פעמים "וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְלֹא יַשְׁחִית וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ". הנוכחים בלוויה מוזמנים להשתתף בכיסוי הקבר בעפר. בתום הקבורה איש החברה קדישא אומר את תפילת צידוק הדין (בימי שמחה שבהם לא נוהגים להספיד, גם אין אומרים את תפילת צידוק הדין).
הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט, אֵ-ל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא.
הַצּוּר תָּמִים בְּכָל פֹּעַל, מִי יֹאמַר לוֹ מַה תִפְעָל, הַשַּׁלִיט בְּמַטָּה וּבְמַעַל, מֵמִית וּמְחַיֶּה, מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל.
הַצּוּר תָּמִים בְּכָל מַעֲשֶׂה, מִי יֹאמַר לוֹ מַה תַּעֲשֶׂה, הָאוֹמֵר וְעֹשֶׂה, חֶסֶד חִנָּם לָנוּ תַעֲשֶׂה, וּבִזְכוּת הַנֶּעֱקַד כְּשֶׂה, הַקְשִׁיבָה וַעֲשֵׂה.
צַדִּיק בְּכָל דְּרָכָיו הַצוּר תָּמִים, אֶרֶךְ אַפַּיִם וּמָלֵא רַחֲמִים, חֲמָל נָא וְחוּס נָא עַל אָבוֹת וּבָנִים, כִּי לְךָ, אָדוֹן, הַסְּלִיחוֹת וְהָרַחֲמִים.
צַדִּיק אַתָּה אֲדֹנָ-י לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת, אֲשֶׁר בְּיָדְךָ פִּקְדוֹן כָּל רוּחוֹת, חָלִילָה לְךָ זִכְרוֹנֵנוּ לִמְחוֹת, וְיִהְיוּ נָא עֵינֶיךָ בְּרַחֲמִים עָלֵינוּ פְקוּחוֹת, כִּי לְךָ, אָדוֹן, הָרַחֲמִים וְהַסְּלִיחוֹת.
אָדָם אִם בֶּן שָׁנָה יִחְיֶה, אוֹ אֶלֶף שָׁנִים יִחְיֶה, מַה יִתְרוֹן לוֹ, כְּלֹא הָיָה יִהְיֶה, בָּרוּך דַּיָּן הָאֱמֶת, מֵמִית וּמְחַיֶּה.
בָּרוּךְ הוּא, כִּי אֱמֶת דִּינוֹ, וּמְשׁוֹטֵט הַכֹּל בְּעֵינוֹ, וּמְשַׁלֵּם לְאָדָם חֶשְׁבּוֹנוֹ וְדִינוֹ, וְהַכֹּל לִשְׁמוֹ הוֹדָיָה יִתֵּנוּ.
יָדַעְנוּ אֲדֹנָ-י כִּי צֶדֶק מִשְׁפָּטֶךָ, תִּצְדַּק בְּדָבְרֶךָ וְתִזְכֶּה בְּשָׁפְטֶךָ, וְאֵין לְהַרְהֵר אַחַר מִדַּת שָׁפְטֶךָ, צַדִּיק אַתָּה אֲדֹנָ-י, וְיָשָׁר מִשְׁפָּטֶיךָ.
דַּיָּן הָאֱמֶת, שֹׁפֵט צֶדֶק וֶאֱמֶת, בָּרוּךְ דַּיַּן הָאֱמֶת, כִּי כָל מִשְׁפָּטָיו צֶדֶק וֶאֱמֶת.
נֶפֶשׁ כָּל חַי בְּיָדֶךָ, צֶדֶק מָלְאָה יְמִינֶךָ וְיָדֶךָ, רַחֵם עַל פְּלֵיטַת צֹאן יָדֶיךָ, ותֹאמַר לַמַּלְאָךָ הֶרֶף יָדֶךָ.
צַדִּיק אַתָּה אֲדֹנָ-י, וְיָשָׁר מִשְׁפָּטֶיךָ.
צַדִּיק אֲדֹנָ-י בְּכָל דְּרָכָיו, וְחָסִיד בְּכָל מַעֲשָׂיו.
צִדְקָתְךָ צֶדֶק לְעוֹלָם, וְתוֹרָתְךָ אֱמֶת.
מִשְׁפְּטֵי אֲדֹנָ-י אֱמֶת, צָדְקוּ יַחְדָּו.
בַּאֲשֶׁר דְּבַר מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן, וּמִי יֹאמַר לוֹ מַה תַּעֲשֶׂה.
וְהוּא בְאֶחָד וּמִי יְשִׁיבֶנּוּ, וְנַפְשׁוֹ אִוְּתָה וַיָּעַשׂ.
קָטֹן וְגָדוֹל שָׁם הוּא, וְעֶבֶד חָפְשִׁי מֵאֲדֹנָיו.
הֵן בַּעֲבָדָיו לֹא יַאֲמִין, וּבְמַלְאָכָיו יָשִׂים תָּהֳלָה.
אַף כִּי אֱנוֹשׁ רִמָּה, וּבֶן אָדָם תּוֹלֵעָה.
הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט, אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא.
דַּיָּן הָאֱמֶת, שֹׁפֵט צֶדֶק וֶאֱמֶת, בָּרוּךְ דַּיַּן הָאֱמֶת, כִּי כָל מִשְׁפָּטָיו צֶדֶק וֶאֱמֶת.
בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח, וּמָחָה אֲדֹנָ-י אֲדֹנָ-י (אומרים: אֲדֹנָ-י אֱ-לֹהִים) דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים,
וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ כִּי אֲדֹנָ-י דִּבֵּר.
יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן, הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ, וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל.
וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְלֹא יַשְׁחִית, וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ, וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ.
אֲדֹנָ-י הוֹשִׁיעָה, הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ.
בקהילות אשכנז יש המוסיפים את הפסוקים האלה, המבטאים את מבטחו של האדם בצדקת אלוהיו:
גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה, אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְּקוּחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְנֵי אָדָם, לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו.
לְהַגִּיד כִּי יָשָׁר אֲדֹנָ-י, צוּרִי וְלּא עַוְלָתָה בּוֹ. אֲדֹנָ-י נָתַן, וַאֲדֹנָ-י לָקָח, יְהִי שֵׁם אֲדֹנָ-י מְבוֹרָךְ.
וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְלֹא יַשְׁחִית, וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ, וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ.
לאחר תפילת צידוק הדין (ולעתים במקומה) נאמר על ידי איש החברה קדישא מזמור תהלים ט"ז, שעניינו הסתמכות על הא-ל בעת צרה:
מִכְתָּם לְדָוִד שָׁמְרֵנִי אֵ-ל כִּי חָסִיתִי בָךְ:
אָמַרְתְּ לַאֲדֹנַ-י אֲדֹנָי אָתָּה טוֹבָתִי בַּל עָלֶיךָ:
לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה וְאַדִּירֵי כָּל חֶפְצִי בָם:
יִרְבּוּ עַצְּבוֹתָם אַחֵר מָהָרוּ בַּל אַסִּיךְ נִסְכֵּיהֶם מִדָּם וּבַל אֶשָּׂא אֶת שְׁמוֹתָם עַל שְׂפָתָי:
אֲדֹנַ-י מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי אַתָּה תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי:
חֲבָלִים נָפְלוּ לִי בַּנְּעִמִים אַף נַחֲלָת שָׁפְרָה עָלָי:
אֲבָרֵךְ אֶת אֲדֹנַ-י אֲשֶׁר יְעָצָנִי אַף לֵילוֹת יִסְּרוּנִי כִלְיוֹתָי:
שִׁוִּיתִי אֲדֹנַ-י לְנֶגְדִּי תָמִיד כִּי מִימִינִי בַּל אֶמּוֹט:
לָכֵן שָׂמַח לִבִּי וַיָּגֶל כְּבוֹדִי אַף בְּשָׂרִי יִשְׁכֹּן לָבֶטַח:
כִּי לֹא תַעֲזֹב נַפְשִׁי לִשְׁאוֹל לֹא תִתֵּן חֲסִידְךָ לִרְאוֹת שָׁחַת:
תּוֹדִיעֵנִי אֹרַח חַיִּים שׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת פָּנֶיךָ נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח:
כעת נעמדים האבלים בקרבת מקום ואומרים יחדיו את תפילת הקדיש המיוחדת, קדיש הגדול או קדיש דאתחדתא – הנאמרת רק בעת הקבורה (ולא בימי זכרון אחרים). קדיש זה מבטא ציפייה לישועה, להתחדשות ולתחיית המתים ושונה מקדיש היתום שנאמר קודם.
האבלים: יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא.
הקהל: אָמֵן.
האבלים: בְּעָלְמָא דִּי הוּא עָתִיד לְאִתְחַדְתָּא, וּלְאַחֲיָאה מֵתַיָּא, וּלְאַסָּקָא יַתְּהוֹן לְחַיֵּי עָלְמָא, וּלְמִבְנָא קַרְתָּא דִּי יְרוּשְלֵם, וּלְשַׁכְלְלָא הֵיכָלֵהּ בְּגַוָּהּ, וּלְמֶעֱקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מִן אַרְעָה, וּלְאָתָבָא פּוּלְחָנָא דִּי שְׁמַיָּא לְאַתְרָהּ, וְיַמְלִיך קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בּמַלְכוּתֵה וִיקָרֵהּ, וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵה, וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ.
הקהל: אָמֵן.
האבלים: בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן.
הקהל והאבלים: אָמֵן. יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא.
האבלים: יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא, בְּרִיךְ הוּא.
הקהל: אָמֵן (או: בְּרִיךְ הוּא).
האבלים: לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא (בעשרת ימי תשובה: לְעֵלָּא וּלְעֵלָּא מִכָּל בִּרְכָתָא) וְשִׁירָתָא, תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחֱמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.
הקהל: אָמֵן.
האבלים:
לפי נוסח אשכנז ונוסח אחיד: יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, וְחַיִּים עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.
לפי נוסח עדות המזרח: יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֵיוַח וְהַצָּלָה, לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן.
הקהל: אָמֵן.
האבלים: (פוסעים שלוש פסיעות לאחור) עוֹשֶׂה שָׁלוֹם (בעשרת ימי תשובה: הַשָּׁלוֹם) בִּמְרוֹמָיו, הוּא (לפי נוסח עדות המזרח מוסיפים: בְּרַחֲמָיו) יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.
הקהל: אָמֵן.
סופו של טקס הקבורה בתפילת אזכרה או בתפילת אשכבה, הנאמרת בפי איש החברה קדישא או בפי אחד ממכרי הנפטר.
אֵ-ל מָלֵא רַחֲמִים שׁוֹכֵן בַּמְּרוֹמִים, הַמְצֵא מְנוּחָה נְכוֹנָה עַל כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה, בְּמַעֲלוֹת קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים כְּזֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים, לְנִשְׁמַת פלוני/ת בן/ת פלוני ופלונית [ומזכירים השם המלא של הנפטר/ת ושמות הוריו/ה] שֶׁהָלַךְ לְעוֹלָמו/שֶׁהָלְכָהְ לְעוֹלָמָה.ֹ בַּעֲבוּר שֶׁבְּלִי נֶדֶר אֶתֵּן צְדָקָה בְּעַד הַזְכָּרַת נִשְׁמָתוֹ/תָהּ [ויש אומרים במקום: בעבור שאנו מתפללים לעילוי נשמתו/תה], בְּגַן עֵדֶן תְּהֵא מְנוּחָתו/תָה. לָכֵן בַּעַל הָרַחֲמִים יַסְתִּירֵהוּ/רָהּ בְּסֵתֶר כְּנָפָיו לְעוֹלָמִים, וְיִצְרֹר בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת נִשְׁמָתו/תהּ,ֹ אֲדֹנָ-י הוּא נַחֲלָתוֹ/תָהּ וְיָנוּחַ/ וְתָנוּחַ בְּשָּׁלוֹם עַל מִשְׁכָּבוֹ/בָהּ וְנֹאמַר אָמֵן.
הַמְּרַחֵם עַל כָּל בְּרִיוֹתָיו, הוּא יָחוֹס וְיַחְמוֹל וִירַחֵם עַל נֶפֶשׁ, רוּחַ וּנְשָמָה שֶׁל פלוני/ת בן/ת פלוני ופלונית [ומזכירים השם המלא של הנפטר/ת ושמות הוריו/ה]. רוּחַ אֲדֹנָ-י תְּנִיחֶנוּ/נָּה בְּגַן עֵדֶן. הוּא/הִיא וְכָל יִשְׂרָאֵל הַשּׁוֹכְבִים/וֹת עִמּוֹ/עִמָּהּ בִּכְלַל הָרַחֲמִים וְהַסְּלִיחוֹת וְכֵן יְהִי רָצוֹן וְנֹאמַר אָמֵן.
כדי להקפיד בכבודו של הנפטר אף לאחר מותו, יש קהילות הנוהגות לסיים את הטקס בבקשת מחילה מן המת, שאומר הקברן בפנייה אישית אל המת:
פלוני/ת בן/בת פלוני ופלונית [כאן נאמר השם המלא של הנפטר/ת ושמות הוריו/ה],
בְּשֵׁם הַחֶבְרָה קַדִּישָׁא, בְּשֵׁם הֶחָבֵרִים שֶׁהִתְעַסְּקוּ בְּךָ/בָּךְ, בְּשֵׁם מִשְׁפָּחְתְךָ/תֶךְ וְיְדִידֶיךָ/דַיִךְ,
אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְךָ/מִמְךְ מְחִילָה. אִם חָס וְשָׁלוֹם פָּגַמְנוּ אֵיזֶה דָּבָר בַּטָּהֳרָה, בִּנְשִׂיאָת הַמִטָּה אוֹ בְּתִּקּוּן הַקֶבֶר,
סְלָח/סִלְחִי נָא לָנוּ, כִּי שְׁגָגָה הִיא. כָּל מַה שְׁעָשִׂינוּ הָיָה לִכְבוֹדְךָ/דֵךְ עַל פִּי מִנְהָג הַמָקוֹם.
אָנוּ פּוֹטְרִים אוֹתְךָ/אוֹתָךְ מִהֶיוֹת חָבֵר/ה בְּכָל חֶבְרָה אוֹ אֲגֻדָּה אֵיזוֹשֶׁהִי.
לֵךְ/לְכִי בְּשָׁלוֹם וְתָּנוּחַ/חִי עַל מִשְׁכָּבְךָ/בֵךְ בְּשָׁלוֹם, וְתַּעְמוֹד/מְדִי לְגוֹרָלְךָ/לֵךְ לְקֵץ הַיָמִים.
הְיֵה/היִי נָא מֵלִיץ/צַת טוֹב בְּעַד מִשְׁפָּחְתְךָ/תֵךְ וִידִידֶיךָ/דַיִךְ,
וְחַיִּים וְשָׁלוֹם יִהְיֶה לָנוּ וְלְכָּל יִשְׂרָאֵל עַד הָעוֹלָם. אָמֵן.
כאשר מסתיים טקס הקבורה נוהגים המשתתפים לגשת לרגע אל הקבר ולהניח עליו אבן או עשב שנלקחו מהאדמה הקרובה. בעת הנחת האבן או העשב נוהגים לומר: "זָכוּר כִּי עָפָר אֲנָחְנוּ" (תהלים ק"ג 14). מנהג הנחת האבן חוזר לא רק בעת הקבורה עצמה, אלא בכל עת שפוקדים את קברי ישראל.
אבלים שהביאו עמם נעלי בד או גומי יכולים כעת לחלוץ את נעלי העור ולהחליפן, כאחד מסימני האבלות.
בטרם עוזבים המלווים את המקום, הם פונים לנחם את האבלים: הקהל מסתדר בשתי שורות, והאבלים חולצים את נעליהם ועוברים בין השורות. בזמן המעבר, מנחמים אותם הנוכחים באמירה:
"הַמָּקוֹם יְנַחֵם אֶתְכֶם בְּתוֹךְ שְׁאָר אֲבֵלֵי צִיוֹן וִירוּשָׁלָיִם" (על פי ירמיה ל"ג 11-10, מקובל בקהילות אשכנז), "מִן הַשָּׁמַיִם תְּנוּחֲמוּ" או "בִּירוּשָׁלִַים תְּנֻחָמו" (על פי ישעיה ס"ו 13, מקובל בקהילות המזרח).
אם הקבורה נערכה זמן קצר לפני שקיעת השמש והאבלים רוצים להחשיב את יום הקבורה כאחד מימי השבעה, הם חולצים את הנעליים ויושבים באופן סמלי לרגעים אחדים ליד הקבר, ואנשים ניגשים אליהם ומנחמים אותם.
מדריכים ומידע