פדיון הבן

נוהגים לפתוח את האירוע בבציעת לחם או חלה ואכילתם (בדרך כלל מכובד הכהן בפעולה זו) ולאחר מכן מתחיל טקס הפדיון עצמו.

הכהן יושב ליד שולחן, והאב מביא אליו את התינוק ומניחו לפניו (אפשר להניח את התינוק על הכרית מברית המילה). יש הנוהגים כי ראשית האֵם מביאה את התינוק אל הכהן, מאשרת בפניו כי הוא בנה הבכור, ורק לאחר מכן נותנת את התינוק לאביו, והאב מציג לפני הכהן את בנו:

האב: אִשְׁתִּי הַיִשְׂרְאֵלִית יָלְדָה לִי בֵּן זֶה הַבְּכוֹר. זֶה בְּנִי בְּכוֹרִי, וְהוּא פֶּטֶר רֶחֶם לְאִמוֹ הַיִשְׂרְאֵלִית, וְהַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צִוָּה לִפְדוֹתוֹ, שֶׁנֶאֱמַר: "וּפְדוּיָו מִבֶּן חוֹדֶשׁ תִּפְדֶה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקוֹדֶש עֶשְׂרִים גֵרָה הוּא" (במדבר י"ח 16), וְנֶאֱמַר: "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא" (שמות י"ג 2). הכהן פונה אל האב ושואל אותו במה יבחר, במתן בנו בכורו לעבודת אלוהים או בפדיון בנו, ובעבודת הכוהנים והלוויים במקומו (יש הנוהגים לומר את המילים בשפה הארמית, וכך הן מופיעות במקצת מן הסידורים, ויש הנוהגים לאמרן בעברית): הכהן: אֵיזֶה תִּרְצֶה יוֹתֵר, בִּנְךָ בְּכוֹרֶךָ זֶה אוֹ חֲמִשָּׁה סְלָעִים שֶׁנִתְחַיַּבְתָּ בְּפִדְיוֹנוֹ? האב, שכמובן רוצה בבנו ולא בכסף עונה, כשהוא מחזיק בידו את כסף הפדיון – חמישה שקלי כסף טהור (סלעים) או שווה ערך להם: האב: חָפֵץ אֲנִי לִפְדוֹת אֶת בְּנִי, וְהֵא לְךָ דְמֵי פִדְיוֹנוֹ שֶׁנִתְחַיַּבְתִּי מִן הַתּוֹרָה. האב ממשיך להחזיק בידו את השקלים, ומברך את הברכה על פדיון הבן, כשהוא מתכוון בלבו ובדעתו לתת את הכסף לכהן: האב: בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָ-י אֱ-לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל פִּדְיוֹן הַבֵּן.
האב: בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָ-י אֱ-לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה. כעת האב נותן לכהן את דמי הפדיון, והכהן אוחז במטבעות, מעבירן בסיבוב מעל ראש התינוק, ואומר: הכהן: זֶה תַחַת זֶה, זֶה חִילוּף זֶה, זֶה מָחוּל עַל זֶה, וְיִכָּנֵס זֶה הַבֵּן לְחַיִים לְתּוֹרָה וּלְיִרְאַת שָׁמַיִם. יְהִי רָצוֹן שֶׁכְּשֵׁם שֶׁנִּכְנַס לְפִדְיוֹן כֵּן יִכָּנֵס לְתוֹרָה וּלְחֻפָּה וּלְמַעֲשִׂים טוֹבִים. לאחר מעשה הפדיון הכהן שׂם את שתי ידיו על ראשו של התינוק, ומברך אותו בברכת הכהנים המסורתית, באורך חיים, בבריאות ובשלום: הכהן: יְשִׂמְךָ אֱ-לֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה (בראשית מ"ח 20(.
יְבָרֶכְךָ אֲדֹנָ-י וְיִשְׁמְרֶךָ, יָאֵר אֲדֹנָ-י פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ, יִשָּׂא אֲדֹנָ-י פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם (במדבר ו' 24).
אֲדֹנָ-י שֹׁמְרֶךָ אֲדֹנָ-י צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ (תהלים קכ"א 5),
אֲדֹנָ-י יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רָע יִשְׁמֹר אֶת נַפְשֶׁךָ (תהלים קכ"א 7(,
כִּי אוֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ (משלי ג' 2(. לסיום מוזגים לכהן כוס יין והכהן מברך עליו, שותה מן הכוס, ואף נותן לנוכחים במקום לשתות מכוס זו. הכהן: בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָ-י אֱ-לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן. בתום הטקס הרשמי, הציבור מתיישב לסעודה החגיגית המלווה את הטקס. לפי מנהג קהילות אשכנז, הסעודה כבר החלה בבציעת החלות לפני הטקס, וכעת ממשיכים בה. נהוג שבמהלך הסעודה הורי התינוק או כמה מן האורחים נושאים דברים.