בור שנחפר באופן מלאכותי ואוסף בתוכו מי תהום. לפני העידן המודרני, בו המים מגיעים אלינו ישירות מן הברזים, השתמשו אנשים לשתייה ולרחצה במים שדלו מן הבארות. המים המסומלים בשם 'באר' מבטאים חיים, טוהר ושפע. התורה נמשלה למים – "אין מים אלא תורה" – והבאר, בה נאספים המים, נמשלה במקורות (ובעיקר במקורות קבליים) לשכינה, כלומר – לאלוהות.
בשם 'באר' מסתתרים עומק, רעננות ומלאות, והשם 'באר' מציין את התקווה כי בבת או בבן שנקראים בשם זה יימצאו כל אלה.
במקרא אין אזכור ל'באר' כשם של אדם (לעומת, למשל, 'בארי', המוזכר במקרא כשמותיהם של שני גברים), אך ישנם הקשרים רבים בהם מופיעה באר המים:
הקשר ראשון הוא הקשר הזוגיות, שהרי כמה מאבות האומה, ביניהם שניים מן האבות, פגשו את בנות זוגם ליד הבאר; אצל אליעזר, עבד אברהם, המחפש כלה ליצחק היתה הבאר למבחן לטוב ליבה של הכלה המיועדת: אם תציע לו לשתות ותאות לדלות מים (במאמץ גדול) גם לגמליו הצמאים – סימן שהיא אשת חסד וכלה ראויה. אצל יעקב היתה הבאר למבחן של גבריות, כאשר יעקב הפגין את כוחו בגלילת האבן מעל פי הבאר לבדו, בעוד בדרך כלל המתינו הרועים להתאספות רבים מהם כדי שיהיו די כוחות לגלילת האבן הכבדה.
הבאר היא גם סימן להצלה ולישועה. הצלה רוחנית או לאומית המתבטאת בהצלה הפיזית מצמא במדבר. כך היא בארה של הגר, שפחת שרה אמנו אשר בבורחה מפני שרה, נתקלה בבאר, על-ידה חוותה התגלות אלוהית ועל כן כינתה את הבאר בשם:
גם במסעם של בני ישראל במדבר הפכה הבאר הן לסמל הצלה והן לסמל תלותם בחסדי האל. כך למשל היא הבאר שהם פוגשים במקום 'בארה' ושרים לה שירת הלל מיוחדת – 'שירת הבאר':
על פי האגדה המדרשית ליוותה את בני ישראל במסעם במדבר באר מים ממנה שתו, אך בפטירתה של מרים, במהלך המסע, יבשה הבאר והסתלקה "ולא היו מים לעדה" – לא מים פיזיים לשתות ולא הנהגה רוחנית ותורנית איתנה כמקודם. לכן יכול השם 'באר' לשמש להנצחת זכרה של אשה שנקראה מרים.
עוד נזכרת הבאר כסמל להשתמרותה של שושלת ולהעברת מסורות וערכים מדור לדור. כך חופר יצחק אבינו את הבארות אשר היו פתוחים בימיו של אברהם אביו ונסתמו מאז:
בהמשך פסוקים אלה מתגלה גם הבאר שעל שמה קרויה העיר 'באר שבע'.
המילה באר, בניקוד אחר, היא גם פועל – בֵּאֵר. המבאר הוא המסביר, המפרש והבת או הבן שנקראים בשם 'באר' מבטאים בשמם עומק של ידע ושל לימוד.
