האור הוא היפוכו של החושך, הקרינה המאפשרת לעינינו לראות.
שם זה מעיד על האושר והשמחה שהופיעו בבית עם כניסתו של התינוק אל הבית. ברוח זו למשל פירש פרשן התורה רש"י את הולדתו של משה רבנו. רש"י כתב כי כאשר אומרים הפסוקים על אימו של משה:
הכוונה היא כי "כשנולד נתמלא הבית כולו אורה".
המקורות לאור בתנ"ך רבים מאד, אולם אינם מכוונים לשמו של אדם אלא לעצם הנגה, הזוהר, המופיע הן כתופעת טבע בעולם והן כתופעה פסיכולוגית בנפש.
האור הראשון הוא כמובן האור שבבריאת העולם, כאשר נוצרים סדרי העולם הראשונים כגון היום והלילה. הראשון להיווצר היה האור:
אורות נוספים מופיעים בהקשרים רבים נוספים, כולל הקשרים סמליים, כאשר האור משמש דימוי לטובה, לשמחה, לאושר. כך למשל:
דימוי נוסף הכרוך באור הוא הנחיה והכוונה אלוהית אל דרך טובה ואל מסלול חיובי וכן ברכת הצלחה. כך למשל בברכת כהנים (ובברכת הבנים) נאמר:
האור הוא נושא מרכזי במדרשי חז"ל, ומשולים לו נשמת האדם, המצוות והתורה. אחד מסימני ההיכר של שרה היה הנר שדלק בביתה תמיד- נר שכבה עם מותה ושב לדלוק עם בואה של רבקה. מנורת שבע הקנים האירה תמיד בבית המקדש וגם אנו מייחדים מקום של כבוד לנרות המציינים את כניסתה וצאתה של השבת, כמו גם בימים של שמחה ושל אבל. חג החנוכה נקרא חג האורים, ולכן השם אור על נטיותיו השונות מקובל במיוחד לילדים שנולדו סביב חג זה.
במדרשי האגדה מופיע האור גם כביטוי לשלום: "גדול הוא השלום, שלא התחיל הקב"ה לברות דבר בעולם אלא דבר של שלום. ואי זה, זה האור, שנא' ויאמר אלהים יהי אור. ומנין שהאור שלום, [שנא'] יוצר אור ובורא חשך עושה שלום. מכאן אמרו, נר ביתו קודם, משום שלום ביתו. קראו את האור שלום" (משנת רבי אליעזר פרשה ד עמוד 68 ד"ה גדול הוא השלום).
