עונת האסיף היא הסתיו, זמן איסוף יתרת היבול והפירות לפני החורף.
חג האסיף הוא שמו של חג הסוכות ולכן ניתן לקרוא אסיף לבן או לבת שנולדים בתקופת שנה זו. האסיף מופיע במקרא ביחד עם האביב והקציר, כאשר שלושת החגים המוזכרים בתורה והנקראים 'שלש רגלים' הם חגים בעלי משמעויות חקלאיות ברורות: חג האביב הוא פסח, חג הקציר הוא שבועות וחג האסיף הוא סוכות:
מתוך הסבר השם אסיף בשמחת הבת של אסיף פנינה טור-פז, ירושלים, תשס"ב-2001:
מהו אסיף? מיהי אסיף?
כתוב אחד אומר – 'חג האסיף תקופת השנה',
וכתוב שני, קרוב מאד אליו – מכריז – 'וחג האסיף בצאת השנה',
ימי האסיף מסמלים לעם היושב על אדמתו, ניזון ממנה, חי בה, ואף, לעתים – נדון שלא לחיות עליה – קו פרשת מים. קו שבין סיכום שנה חולפת לציפייה לשנה שתבוא. סיום איסוף התבן והבר לגרנות, והתחלת אכילתם לאורך חודשי החורף הקרים.
אל הסיום החקלאי נוסף בתקופת חז"ל סיום הצהרתי – סיום הקריאה בתורה, עת נאספות כל מילות התורה אל ספר התורה שנגלל 'לעיני כל ישראל', ונפתחות מחדש המלים הפותחות את ההיסטוריה הקוסמולוגית – 'בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ'.
ימי האסיף נושאים בחובם מתח רעיוני בין תחושות שונות, בין ערכים שונים, ובין תביעות שונות מן האדם ומן העם – המתח האחד נוגע למעמדו של האדם מול אלוהיו –
ימי האסיף הם ימי שמחה – על כל מה שצברנו במחסנינו 'מלאו אסמינו בר', אלו ימי שפע ומשתה – ארוחות חג ארוכות ודיבוק חברים סביב העלייה לרגל לירושלים. ואולם, ימים אלו עצמם מלווים בתחושת חרדה – הן בחג נדונים על המים – בחג נגזר גורלה של השנה הבאה. אלו ימים בהם מביטים ישראל בציפייה דרוכה אל עשן המערכה – 'בצדקם חון חשרת מים', 'לברכה ולא לקללה, לחיים ולא למוות, לשובע ולא לרזון'.
הכתובים אומרים 'באספך את מעשיך מן השדה'. לא איסוף התבואה, לא איסוף הבר או תוצאות העבודה, אלא איסוף המעשים. בהמשך לאווירת הימים הנוראים אוסף האדם את שיגע בו. מקבל את שעמל עליו. אנו מאחלים לך, אסיף שלנו – שימלאו אסמייך בר, שתמצאי ברכה בכל עמלך, אך שתצליחי לשלב את השמחה ואת הרווחה עם התחושה הקיומית של העמידה בפני האל – לעתים בחרדה ובאימה, לעתים בחדווה ובתודה, לעתים בתביעה. 'עבדו את ה' ביראה, גילו ברעדה'.
מתח אחר בימי האסיף קשור בעמידתו של האדם מול החברה – השם אסיף – אסיפה – איסוף, משמעותו הראשונית הינה הכנסה, הסתגרות, השתבללות של האדם אל תוך ביתו וקינו. זו תקופה של איסוף פנימה, עת היחיד עושה את חשבונו האישי, מונה מעותיו ויושב סביב שולחנו עם משפחתו. מאידך, דווקא בימים אלו מצטווים אנו על היציאה מהבית אל הסוכה. ישראל נהגו לנדוד מבתיהם בזמן שהמקדש היה קיים, לעלות לרגל, להתאסף ולהתקהל. זוהי יציאה מהבית ומתוך עצמנו אל רשות הכלל. זה לעומת זה עשה האל, וימי האסיפה האישית הפכו בידי התורה וחז"ל, לימי אסיפה קהילתית.
דווקא בימי האסיף, ימים בהם כל אדם מודד את אשר לו, ובדרך הטבע העשירים הופכים לעשירים יותר והעניים – לעניים יותר – אלו הם ימי היציאה של היהודי מן הבית אל הסוכה. איננו יכולים להתבדל בעושרנו או בדלותינו. עלינו לצאת אל הקהילה – לחוות את האיסוף וההתכנסות, להשתתף עם כל האחרים בתחושת התלות בפגעי הטבע ובחסדי האל.
בשנה זו ציינו גם את מעמד הקהל – עת נקהלים, נאספים כל ישראל מבתיהם לאחר שנת השמיטה, שנה שהיא כשלעצמה עת של שווי משקל וחזרה לנקודת הפתיחה של חלוקת המשאבים הלאומיים – שמיטת חובות, שמיטת הקרקע – ימים של מנוחה ושלווה לעובדי האדמה. בסוף שנה זו, בפתח השנה החדשה – באים כל ישראל לחדש את הברית – ברית בין ישראל לאלוהיו אשר מקיים הציבור במשותף, בהאספם אל מקום אחד להיראות לפני ה'.
קראנו לך אסיף פנינה – אסיף על שם איסוף הבר, המעשים, התפילות והקהל.
אנו מאחלים לך, אסיף שלנו, שתצליחי לשלב בין פנים וחוץ. שתהיה מלאה ומאושרת, עצמאית ומבורכת אל עצמך פנימה, אך גם חלק מקהילה ומציבור, גורם מאסף ומלכד בכל אשר תלכי.
