משמעותה המילולית של המילה שגיא היא 'גבוה', 'רם', 'נישא', 'איתן', 'נשגב'. במילה זו נעשה שימוש הן במובן הפיזי – גובה, תמירות ועוצמה, והן במובן הרוחני – נשגבות ונעלות.
בקוראכם כך לבנכם אתם מאחלים לו שיצליח להתרומם במסע החיים, לעמוד זקוף מול הקשיים שייתקל בהם, ולעלות במעלות החכמה, החברה והמידות מעלה מעלה.
המילה 'שגיא' מופיעה במקרא, אולם לא כשם, אלא כדרך לבטא את עליונות האל. בספר איוב נאמר
המילה 'תשגיא' מעידה על נשגבותם של מעשי האל ופעולותיו, אשר האנשים נושאים שירה [משוררים] לכבודם. וכך גם פסוק ההמשך:
האל ה'שגיא' הוא האל הנישא, הנשגב, שמעמדו הרם גורם לכך שבני האדם כאן בארץ אינם יכולים להבינו ולדעת אותו.
כמה פרקים אחר כך מופיע הפסוק
כאן המושג 'שגיא-כוח' מקביל לביטוי 'רב-כוח', כלומר – שכוחו עליון ונישא. מפרשים התלבטו רבות כיצד להבין פסוק זה. האם אנו אומרים כי האל אינו רב-כוח? מספר הסברים מוצעים למבוכה זו:
במדרש שמות רבה פרשה ל"ד מוסבר כי הקדוש ברוך הוא "לא בא על האדם אלא לפי כחו". כלומר, האל אינו מפגין את כוחו, עוצמתו וחוזק ידו באופן שבני אדם אינם יכולים לשאת, אלא מפעיל את שליטתו בעולם בצורה מבוקרת ומעודנת. בתלמוד הבבלי (מסכת עבודה זרה, דף ד' עמוד א) גם כן נדון פסוק זה ומוצע ההסבר כי אי הפעלת הכוח על ידי האל, שאינו 'שגיא-כוח' מקומה "בשעת הדין". כלומר, כאשר יושב האלוהים על כס המשפט לשפוט את בני האדם לחיים או למוות, הוא אינו 'שגיא כוח' אלא רחמן. לעומת זאת, "בשעת מלחמה" דווקא "גדול אדונינו ורב כוח". על פי פרשנויות אלה, הכוח השגיא, המרומם הוא גם כוח מפחיד שיש לרסנו.
מעניין לראות כי בימי הביניים, הרמב"ן (רבי משה בן נחמן, מפרשני המקרא והתלמוד החשובים ביותר, בן ספרד, סוף מאה 12) כותב אגרת לבנו על מסעו לארץ ישראל, ומספר כי ביקר בהר הבית וכך הוא מסיים: "מי ששיכן שמו בבית המקדש, ישגיא וירבה שלומכם עם שלום כל קהל עירכם המכובד והקדוש, לעדי עד ולנצח נצחים יגדל שלוותכם. אמן". 'ישגיא שלומכם' במובן 'ירומם את שלומכם'.
בדרום הארץ זורם נחל שגיא, היורד דרומה מהר כרכום בנגב הדרומי על גבול סיני, לתוך נחל פארן.
