המילה אנוש היא מקבילתה הספרותית של המילה 'איש' או 'אדם'. כך אנו נוהגים בשפת ימינו – 'בן אנוש' במקביל ל'בן אדם', וכם גם בלשון התנ"ך –

"וְאַתָּה אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי, אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי" (תהלים נ"ה 14).

גם לקבוצת בני האדם כולה אנו קוראים 'אנושות', וכשאנו אומרים כי מישהו הוא 'אנושי', אנו מתכוונים כי הוא מתנהג באופן שנראה לנו רגיש, נכון וראוי לבני אדם. לא רק בין משמעויות המלים 'אדם' ו'אנוש' יש קשר, אלא גם בין הדמויות שנקראו בשם זה. 'אדם', כידוע, הוא 'אדם הראשון', ואילו 'אנוש' המקראי הוא נכדם של אדם וחוה, בנו של בנם 'שת'. לידתו של אנוש היוותה ציון דרך באנושות:

"וּלְשֵׁת גַּם הוּא יֻלַּד בֵּן, וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ; אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם אֲדֹנָי" (בראשית ד' 26).

הפרשנות הקדומה התלבטה רבות במשמעותו של הפועל "הוחל". הדעה המקובלת גורסת כי משמעותו חיובית, ומורה על ההכרה בקיומו של האל והתפילה אליו. כלומר, אנוש ובני תקופתו היו הראשונים לעבודת השם, לתפילה ולהודיה על הבריאה. הורים הבוחרים בשם 'אנוש' לבנם, ממשיכים שושלת קדומה זו, ומדגישים את תפקידו המיוחד של אנוש בקשר עם האל, ואת החשיבות שהם מייחסים להתנהגות אנושית ורגישה לזולת, מותר האדם מן הבהמה.