אסתר המקראית היתה גיבורת תרבות יהודית שסיפורה מופיע באחד מספרי התנ"ך שנקרא על-שמה "מגילת אסתר". מקור השם דווקא בשמה של אלה פרסית – אשתר – שהיהודים המתבוללים בשושן הבירה נקראו על-שמה, אולם אחרית השם ביתומה יהודיה, שנלקחה לבית המלך ובכוח תושייתה הצליחה להציל את עם ישראל כולו מאבדן וחורבן. על-פי המגילה אסתר היתה היפה מבין נשות ממלכת פרס ומדי

"וַתְּהִי אֶסְתֵּר נֹשֵׂאת חֵן בְּעֵינֵי כָּל רֹאֶיהָ. " (אסתר ב' 15),

ובמדרש מופיעות תכונות טובות נוספות שלה. על-פי חז"ל אסתר עצמה היתה זו שכתבה את סיפורה במגילה, וביקשה מהחכמים: "קבעוני לדורות". בבקשתה זו הביע אסתר את רצונה שקורותיה בבית-המלך יוכללו בתנ"ך, ולא יישכחו לעד. השם אסתר נדרש גם כ'הסתר', כלומר – הסתר פניו של האל בתקופה בה אין קשר ישיר בין האל לבני האדם, אין התגלות, אין נבואה ובעיקר כאשר מצויים בגלות, תקופות בה יש למצוא דרכים שונות להינצל מגזרותהם של רשעים … מגילת אסתר יוצאת-דופן בין ספרי התנ"ך בכך שלא מוזכר בה שם ה', הוא מוסתר. הקורא הוא זה שבוחר אם לקרוא את הסיפור כסיפור של גורל או כסיפור של הצלה ניסית וישועה אלוהית. בתפילה הנאמרת בטקס זבד הבת המסורתי הספרדי, אסתר היא אחת משבע הנשים המקראיות המוזכרות כדמויות מופת ראויות לחיקוי.